עת"מ 57260-07-14 פפוצ'יה ואח' נ' משרד הפנים ואח'

בעתירה זו מתבקש בית המשפט להורות למשיבים ליתן לעותרות מעמד במדינת ישראל מטעמים הומניטריים. בנוסף ביקשו העותרות להורות למשיבים להעביר לידיהן את פרוטוקול הדיון המלא של הוועדה הבינמשרדית למתן מעמד מטעמים הומניטריים (להלן – הוועדה הבינמשרדית), לרבות שמות חברי הוועדה והמלצותיהם.

רקע

1. העותרות הן אחיות, שנולדו בגרוזיה, האחת בשנת 1980 והשנייה בשנת 1981. לעותרות קרובי משפחה המשתייכים לעם היהודי והן מתגוררות בארץ. לטענת העותרות אביהן יהודי וכך גם סבתן. זו האחרונה עלתה לארץ יחד עם בעלה, זה מכבר, ולדברי העותרות חיה אורח חיים יהודי. השניים נפטרו (סבתן, אך לאחרונה) והם קבורים בבית קברות יהודי בארץ. העותרת 2 (אלונה) נכנסה לישראל לראשונה בשנת 1996 באמצעות אשרת תייר של 3 חודשים, ונכנסה שוב באמצעות אשרת תייר ביום 17.7.00, שהוארכה מעת לעת במשך שנה. מאותו המועד שוהה העותרת 2 בארץ מכח צווי ביניים. בדומה, העותרת 1 (אילונה) אף היא נכנסה לארץ באשרת תייר, ביום 24.3.03, וזאת לאחר שסבתה הגישה בקשה לאשרת כניסה לצרכים רפואיים. אשרת העותרת 1 הוארכה עד ליום 17.12.03 ומאז היא שוהה בארץ מכח צווי ביניים. העותרת 1 חולה במחלה המטלוגית קשה. קודם לכניסתה לארץ, אובחנה העותרת 1 אבחון שגוי בשני מרכזים רפואיים בגרוזיה ובאוקראינה. בארץ עברה העותרת, בשנת 2003, טיפול שהציל את חייה, ונכון להיום היא מאובחנת כסובלת משילוב של גידול המטולוגי, מחלת דם כרונית ופעילה, וסיבוך של מחלה זו.

2. במהלך השנים ניסו העותרות להוכיח את יהדותן ולהסדיר מעמדן מכח חוק השבות, תש"י-1950 (להלן – חוק השבות), אך המשיב דחה את בקשותיהן. בבג"ץ 20141/07 פפוצ'יה נ' שר הפנים (21.65.08), שהגישו העותרות, קבע בית המשפט העליון כי החלטת המשיב סבירה, בהתבסס על הראיות המינהליות שעמדו בפניו, בהוסיפו כי ככל שיהיו בידי העותרות ראיות נוספות לעניין יהדותן, יוכלו לפנות שוב לגורמים המתאימים. בבג"ץ 5360/10 פפוצ'יה נ' משרד הפנים (19.5.11) נדחתה בשנית בקשתן למעמד מכח חוק השבות. עם זאת ראה בית המשפט העליון להתייחס למצבה הרפואי של העותרת 1 כלהלן:

   ...העותרות שוהות כבר שנים רבות בישראל, העותרת 2 משנת 2000 והעותרת 3 משנת 2003, לטענת העותרות, שלא הוכחשה, העותרת 3 סובלת ממחלה המטולוגית קשה ומטופלת בישראל בבית החולים "הדסה" עין כרם. בנסיבות אלו ראוי שהמשיב ישקול את האפשרות ליתן לעותרות מעמד ורישיון שהייה בישראל מטעמים הומניטריים. בכפיפות להמלצתנו זו העתירה נדחית.

3. ביום 15.9.11 הגישו העותרות בקשה להסדרת מעמדן בארץ מטעמים הומניטריים. ביום 7.11.12 התקבלה במשרד ב"כ העותרות הודעה בדבר החלטת הוועדה הבינמשרדית, אשר דחתה את הבקשה. זאת בהסתמך על חוות דעת של משרד הבריאות (שלא היתה בפני העותרות), לפיה הטיפול בעותרת 1 צריך להינתן לה על ידי מדינתה, בה מצוי טיפול רפואי סביר, ובאין הצדקה להשית את עלויות הטיפול בה על משלם המיסים הישראלי. כן נאמר בהחלטת הוועדה הבינמשרדית כי אין בשהותן הממושכת של העותרות כדי להקנות מעמד בארץ וכי אין להן עילה למתן מעמד מכח חוק השבות, כפי שנקבע כבר בעבר. ב"כ העותרות פנה למשיב בבקשה לקבל את ההחלטה המלאה, אך לדבריו נשלחו לו "רק 'חלקים רלוונטיים'" (כתיאור המשיב). ביום 29.11.12 הגישו העותרות את השגה 872/12 לוועדת ההשגה לזרים במרחב ירושלים (להלן – ועדת ההשגה). במסגרת זו פנו גם העותרות לוועדת ההשגה בבקשה כי זו תורה למשיב להמציא להן את שמות חברי הוועדה הבינמשרדית, המלצותיהם הפרטניות וחוות הדעת של משרד הבריאות. המשיב התנגד לכך וטען לחיסיון המסמכים. משכך, בקשת העותרות נדחתה. לאחר מכן פנו העותרות לקבל את חוות הדעת של משרד הבריאות, בהתבססן על הוראות חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998. אז נענו כי חוות דעת כאמור לא קיימת. ברם, מאוחר יותר זו הומצאה להם.

4. ביום 16.6.14 נדחתה ההשגה. יו"ר ועדת ההשגה החליט כי לא ניתן לפרש את הערת בית המשפט העליון, בבג"צ 5360/10, כנותנת רוח גבית לעותרות או כמנחה את רשויות המדינה להסדיר מעמדן בישראל. כמו כן, על פי יו"ר ועדת ההשגה לא קיים טעם הומניטרי המצדיק את הסדרת מעמדה של העותרת 2 מכח מצבה הרפואי של העותרת 1, הגם שהעותרת 2 ממנת את הטיפולים של העותרת 1. עוד בחן יו"ר ועדת ההשגה את חוות הדעת אשר הוגשו על ידי העותרות למול חוות הדעת של משרד הבריאות, והחליט כי אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה הבינמשרדית.

5. ביום 29.7.14 הוגשה עתירה זו בצירוף בקשה למתן צו ביניים, וביום 30.7.14 ניתן, על ידי חברי סגן הנשיא דרורי, צו ארעי האוסר על לפעול נגד העותרות בכל פעולת אכיפה, לרבות הרחקה וגירוש (להלן – הצו הארעי).

   טענות העותרות

6. לטענת העותרות, המשיב התעלם מפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 5360/10 והמלצתו שם. כן טענו, כי המשיב התעלם מהטעמים ההומניטריים המצדיקים מתן מעמד להן. לטענתן, מירב הזיקות שלהן היא לארץ: השתיים נמצאות בארץ למעלה מעשור, כל אחת מהן; ארבעה דורות של משפחתן מתגוררים בארץ; אביהן היה יהודי; הוריו היו יהודיים; סבתן היתה ניצולת שואה; הן גדלו וחונכו כיהודיות; ואף היו פעילות בקרב הקהילה היהודית בגרוזיה. לדבריהן, אין חולק שהעותרת 1 סובלת ממחלה המטולוגית קשה, מטופלת ב"הדסה" ונתמכת על ידי אחותה. לטענת העותרות לא ניתן משקל מספיק לחוות הדעת שהציגו, ובהן חוות הדעת של ד"ר יזהר לוי (מומחה לרפואה פנימית ביחידת הכבד בבית החולים "הדסה"), פרופ' דבורה רונד (מומחית להמטולוגיה "בהדסה") וד"ר יובל וייס (מנהל ביה"ח האוניברסיטאי "הדסה"), לפיהן, העותרת 1 זקוקה למעקב משולב של רופאים מיחידת הכבד ומומחים המטולוגים, על מנת להביא לאיזון במצבה הבריאותי ולמנוע סכנה לחייה. על סמך חוות דעת אלו טענו כי הוצאת העותרת 1 מהארץ מהווה סיכון ממשי לחייה. העותרות טענו בנוסף, כי לא ניתן להסתמך על חוות הדעת של משרד הבריאות. זאת, ראשית, מאחר שהכנתה הוכחשה על ידי עורכה, ושנית, נוכח לשונה הלקוני והיותה מונעת מטעמים כלכליים. מה גם, נטען, כי חוות הדעת עצמה מציינת כי היה ויוחזרו העותרות לגרוזיה, יתכן שיאלצו להתמודד עם בעיית נגישות ובעיה כספית. לבסוף, טענו העותרות כי שגה יו"ר ועדת ההשגה כאשר קבע שהן אינן זכאיות לקבל את הפרוטוקול המלא של הוועדה הבינמשרדית בעניינן.

   טענות המשיב

7. המשיב חזר על ההלכות המורות כי לשר הפנים שיקול דעת רחב בשאלת מתן מעמד. כן חזר המשיב על ההלכה בדבר שיקול הדעת הרחב עוד יותר המצוי בידי הוועדה הבינמשרדית. לטענת המשיב, החלטת ועדת ההשגה היתה עניינית, מידתית וסבירה, ולא נפל בה כל פגם המצדיק את התערבות בית המשפט. לשיטת המשיב, עניין העותרות אינו מעלה טעם חריג ומיוחד כלשהוא אשר בגינו יש לתת להן מעמד בישראל, חרף מחלתה של העותרת 1. מה גם, טען, שיש לדחות את בקשתן משום שהן שוהות בארץ שלא כדין. המשיב טען, על סמך חוות הדעת של משרד הבריאות, כי לעותרת 1 בית חולים משוכלל בארץ מוצאה, בו היא יכולה לקבל את הטיפול לו היא זקוקה. כן הדגיש, כי אין במצבה הבריאותי של העותרת 1 כדי להקים לעותרת 2 נסיבה הומניטארית להישאר בארץ, ואף אם העותרת 1 סמוכה על שולחנה של העותרת 2, הרי שאין כל חובה שהעותרת 2 תעבוד דווקא בארץ.