עת"מ 57144-11-14 ש. דורפברגר בע"מ נ' ועדת ערר מחוזית חיפה ואח'

עתירה המכוונת כנגד החלטת המשיבה 1, ועדת הערר המחוזית ("ועדת הערר"), מיום 9.9.14 בערר מספר 409/13, שלפיה התקבל בחלקו ערר שהגישה העותרת על החלטת המשיבה 2, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חיפה ("הוועדה המקומית") מיום 7.10.13, לאשר רק חלק מן הבקשה שהגישה העותרת לתוספות בנייה בבניין שברחוב איינשטיין 50 בחיפה ("הבניין").

רקע

העותרת היא חברה יזמית, העוסקת בבינוי תוספות למבנים וחיזוקם במסגרת תכנית מתאר ארצית 38 ("תמ"א 38"), והיא הגישה לוועדה המקומית, על דעת בעלי הזכויות בבניין, בקשה להיתר בנייה הכולל תוספת בנייה של שלוש קומות (שתי קומות עליונות חדשות וסגירת קומת עמודים והרחבתה) וכן תוספת ממ"דים, מרפסות, מעלית וחניות. המשיבים 3–6 ("המתנגדים") הם בעלי דירות בחלקות סמוכות, והם הגישו התנגדויות לבקשת ההיתר. הוועדה המקומית דנה בבקשת העותרת ובטענות המתנגדים, והחליטה לאשר את הבקשה בשינויים ובתנאים מסוימים, ובהם ביטול בניית אחת הקומות מתוך השתיים העליונות, המחסנים וחלק מן החניות המתוכננות ("החלטת הוועדה המקומית").

העותרת הגישה ערר על החלטת הוועדה המקומית, וועדת הערר, לאחר ששמעה את טענות הצדדים ושקלה אותם ולאחר שסיירה בבניין ובסביבתו, החליטה לקבל את הערר בחלקו. ועדת הערר קבעה כי תותר הוספת קומה אחת או לחלופין, קומה אחת ומעליה עליית גג (בהתאם להנחיות שפורטו בהחלטה). הערר בנוגע למחסנים נדחה, והותרה הקמתן של חניות כפולות, תוך שנקבע כי עץ האורן הנמצא על המדרכה הציבורית ("עץ האורן") ישומר ועל העוררת להתאים את מערך החנייה בהתאם לכך.

דעתה של העותרת לא הייתה נוחה מהחלטת ועדת הערר והיא הגישה את העתירה הנוכחית, שבה היא מבקשת שבית המשפט יתערב בהחלטה ויתיר את הקמת קומת המגורים הנוספת ויקבע שהעותרת רשאית להעתיק את עץ האורן למקום אחר.

עיקר הטענות

העותרת טוענת כי החלטת ועדת הערר היא בלתי סבירה ומנוגדת לחקיקה ולפסיקה הרלוונטית, המשקפת מדיניות ברורה ועקבית של העדפת האינטרס הציבורי של חיזוק מבנים על פני אינטרסים פרטיים באשר הם. לטענתה, ועדת הערר טעתה כאשר קיבלה את טענות המתנגדים בדבר חסימת הנוף שתיגרם עקב בניית שתי קומות עליונות, ובהעדפת עניינם של המתנגדים על פני האינטרס הציבורי בחיזוק מבנים שקיבל ביטוי בתמ"א 38. העותרת טוענת גם כי לא היה מקום להעדיף את עניינם של המתנגדים, שאין להם זכות קנויה שהנוף הנשקף מדירותיהם יישאר כפי שהוא. נטען גם כי משמעות ההחלטה היא שהפרויקט אינו כלכלי, וכפועל יוצא מכך לא ניתן להוציאו לפועל, ולכן לא תושג המטרה שלשמה קיימת תמ"א 38.