עת"מ 54851-04-15 כהן נ' עיריית תל-אביב

במסגרת העתירה שלפני מבקש העותר להצהיר כי הליכי הגבייה המנהלית שננקטים כנגדו על ידי המשיבה בגין חוב ארנונה אינם כדין וכי המשיבה מנועה מלנקוט כנגדו הליכי גבייה כלשהם.

רקע עובדתי

1. העותר רשום בספרי המשיבה כמחזיק במספר נכסים בבניין ברחוב חגי 4 בתל – אביב, גוש 6957 חלקה 113, ובהם הנכסים בתתי חלקות 1, 2, 4 ו – 5. החוב השנוי במחלוקת הוא על פי מס' חוזה 10137519 בגין נכס בשטח של 27 מ"ר המצוי במרתף, תת חלקה 1 (להלן: "הנכס"). על פי תדפיס המשיבה מיום 9.9.15 עמד החוב על סך 217,645 ₪. יוער כי על פי נסח רישום שהוצג, העותר רשום בלשכת רישום המקרקעין כבעל הנכס בתתי חלקות 2, 4, ו – 5 (בתת חלקה 5 בשיתוף עם אחרים) ואילו בעלת הנכס הרשומה בתת חלקה 1 היא חברת חלקה 113 בגוש 6957 בע"מ.

2. בהתאם למסמכים שהוצגו, העותר פנה עוד בשנת 2004 אל המשיבה בבקשה לשינוי סיווג הנכס למגורים במקום משרדים וכן לקבל פטור מארנונה בגין נכס ריק. העותר ניהל עם המשיבה התכתבויות בנושאים האמורים בין השנים 2004 עד 2007. במקביל, פעל בשני ערוצים נוספים. בשנת 2006 הגיש עתירה מנהלית לבית משפט זה (עת"ם 2553/06), במסגרתה טען שאין לנקוט הליכי גבייה מנהלית בגין חובו עבור הנכס, כיון שהנכס צריך להיות מסווג בסיווג מגורים. בחודש נובמבר באותה השנה הגיש השגה כנגד שומת הארנונה בהתאם לסעיף 3 הוראות חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו – 1976 (להלן: "חוק הערר"), במסגרתה טען את אותן הטענות לעניין סיווג הנכס וכן טען טענות נוספות. נוכח העובדה שהוגשה השגה ונוכח הוראות סעיף 2 לאכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), תש"ס - 2000, קבע בית המשפט בפסק דינו מיום 13.11.07 כי "בנסיבות אלו, הליכי הגבייה המנהלית אינם ההליך הראוי והנכון לגביית חוב הארנונה של העותר. מן הדין שחוב הארנונה ייגבה לאחר שיתבררו כלל המחלוקות במסגרת הליכי השגה וערר". נקבע, לפיכך, כי העתירה מתקבלת בחלקה במובן זה ש"הליכי הגביה המנהלית ננקטים שלא כדין ועל המשיבה להפסיק את ביצועם של הליכים אלו". עתירתו של העותר למתן צו המורה על הפחתת החוב נדחתה.

3. במקביל, כאמור, התנהלו הליכי השגה על פי חוק הערר. ביום 16.12.07 הוגשה השגה נוספת למנהל הארנונה ובה טענות לעניין סיווג הנכס בסיווג "משרדים" ולא "מגורים", לעניין זהות המחזיק בנכס משנת 2000 ועד שנת 2004 ולעניין אי חיוב בארנונה מיום 15.11.06 ועד 17.12.07, תקופה בה ננקטו כנגד העותר הליכי גבייה מנהליים, אז, כנטען, החזיקה המשיבה בנכס. ההשגה נדחתה ביום 6.1.08. על ההחלטה בהשגה הוגש ערר. ביום 11.2.10 דחתה ועדת הערר את הערר. במסגרת החלטת ועדת הערר נדונו כל טענות העותר דלעיל, המתייחסות לשומות עד 2008. באשר לטענה כי העותר לא החזיק בנכס בין השנים 2000 ועד 2004 קבעה הוועדה, כי העותר לא עמד בנטל להוכיח זאת ולא הציג הסכם שכירות. באשר לסיווג הנכס, קבעה הוועדה כי הייעוד התכנוני המקורי האחרון שהותר לנכס הוא משרד ולכן, בהיות הנכס ריק, יש לסווגו בסיווג זה. באשר לטענת העותר כי יש לפטרו מתשלום ארנונה בתקופה בה המשיבה החזיקה בנכס, נקבע כי לא הובאו ראיות אשר הוכיחו שהמשיבה החזיקה בנכס באותה התקופה ובכל מקרה, מדובר בתביעת השבה אותה יש להגיש במסגרת הליך מתאים נפרד.

4. העותר לא הגיש ערעור על החלטת ועדת הערר.

5. משהסתיימו הליכי הערר וחלף המועד להגשת ערעור, המשיכה המשיבה בהליכי גבייה. במסגרת זו, ביום 29.10.12 רשמה המשיבה שעבוד מכח סעיף 11א (1) לפקודת המסים (גביה) על זכויות העותר בתת חלקות 2, 4 ו – 5. ביום 26.2.12 נפתח תיק הוצאה לפועל שמספרו 01-21236-135 על מנת לממש השעבוד לגבי תת חלקה 2.