עת"מ 54138-03-15 מחאמיד נ' מדינת ישראל

1.לאחר עיון בהודעת העותר מיום 5.4.15 ובבקשתו להארכת מועד להגשת העתירה, ובהמשך להחלטתי מיום 26.3.15, באתי לכלל מסקנה, כי דין העתירה דחיה על הסף בשל שיהוי בהגשתה.

2.תקנה 3 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א – 2000 קובעת את "המועד להגשת עתירה", ולפיה:

"(א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.

(ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.

(ג) בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו- (ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך".

התקנות הנ"ל מסמיכות את בית המשפט לדחות עתירה על הסף בשל שיהוי בהגשתה. תקנה 4 קובעת:

"בית המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות הענין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך אחד המועדים לפי תקנה 3".

3.בנסיבות המקרה עסקינן, העותר הגיש ביום 25.3.15 עתירה מינהלית נגד החלטת הממונה לרישוי כלי ירייה מיום 29.12.13 לדחות את עררו על ההחלטה הדוחה את בקשתו לרישיון בכלי ירייה פרטי. על פניו רואים, כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר בכל המובנים ואין כל הצדקה להארכת המועד להגשתה. מדובר באיחור של למעלה משנה. טענת העותר, כי הובטח לו על ידי מפקדי התחנה שיסייעו לו בהגשת המלצה שתבחן מחדש את ההחלטה בעניינו, אינה מצדיקה את הארכת המועד, משלא היה בה כדי למנוע את הגשת העתירה במועד, כך שהעותר אשר נמנע מלהשיג על ההחלטה בעניינו במועד, אין לו להלין אלא על עצמו, והאיחור בהגשת העתירה רובץ אך ורק לפתחו.

4.למעלה מהצורך יצוין, כי גם ההבטחה הנטענת היא לבחינת ההחלטה בעניינו של העותר מחדש ולא להארכת המועד, כך שלא מן הנמנע שתרופתו של העותר היא בהגשת בקשה חדשה.

לאור האמור, אני מורה על דחיית העתירה.

אף שראוי לחייב את העותר בהוצאות לטובת אוצר המדינה, לפנים משורת הדין, אני נמנע מלהשית עליו הוצאות משפט.