עת"מ 51644-01-15 סבן יעקב - ציוד לבנין בע"מ ואח' נ' ועדת ערר לתו"ב מחוז תל אביב

לפניי בקשה לפסיקת הוצאות העותרים בעתירה שנמחקה לבקשתם.

1. רקע כללי וטענות הצדדים

ביום 25.1.15 הגישו העותרים עתירה זו התוקפת הן את הועדה המקומית לתו"ב רמת גן (להלן: הועדה המקומית), הן את ועדת הערר לתו"ב ת"א-יפו ( להלן: ועדת הערר שלא דנו בבקשותיהם בנוגע להכשרת הבנין בו עשתה שימוש העותרת 1.

הועדה המקומית לתו"ב רמת גן לא דנה בבקשה להיתר בניה ולהיתר לשימוש חורג שמטרתם הכשרת המבנה בכפר אזר (גוש 6178 חלקה 121). קודם להגשת הבקשה התקיים דיון בו הובהר לעותרים כי לא ניתן יהיה להכשיר את המבנה הן משום שעל המבנה המצוי על המקרקעין הוטל צו הריסה שיפוטי חלוט, הן לאור העובדה שהמבנה סותר את תכנית המתאר הרלבנטית.

העותרים הגישו ערר וטענו כי על ועדת הערר ליטול את סמכויות הועדה המקומית, בהעדר החלטה מטעמה, ולהכריע היא בבקשה לגופה. הסיבה להגשת הערר, כך לטענת העותרים, הייתה שמועד כניסת צו ההריסה לתוקף התקרב.

וועדת הערר לא דנה אף היא בערר או בבקשות להיתרים, והעותרים הרסו את המבנה, על אף שבקשתם להכשירו הוגשה חמישה חודשים קודם לכן. לטענתם, מתגובת הועדה המקומית מיום 9.3.15 עולה כי הועדה המקומית הכירה בטעותה ודנה בבקשה, אם כי באיחור ניכר, ובכך למעשה, קיבלו העותרים את מבוקשם.

העותרים מבקשים מבית המשפט לפסוק לטובתם הוצאות כיון שהמשיבות לא קיימו את חובותיהן לדון בבקשות ובערר בהתאמה. העותרים טוענים כי הגישו את העתירה משכלו כל הקיצים, כאשר הן הוועדה המקומית הן ועדת הערר סרבו לדון בבקשותיהם.

הועדה המקומית טוענת כי אין מקום לפסוק הוצאות לעותר. הנימוק המרכזי בו תומכת הועדה המקומית את החלטה הוא שהובהר לעותר, בישיבה שקדמה להגשת הבקשות (ישיבה הנזכרת בעתירה) כי לא ניתן יהיה להכשיר את המבנה. לטענת הועדה המקומית באותה ישיבה השתתפו העותר 2 ובאי כוחו, היועמ"ש לעירייה וסגניתו, יו"ר הוועדה המקומית ומהנדסת העיר. בישיבה הובהר לעותרים כי לא ניתן יהיה להכשיר את המבנה כיון שמדובר במבנה שנבנה ללא היתר בניה; המבנה מסומן להריסה בתכנית תקפה; המבנה ניצב על מקרקעין המיועדים בתכנית לדרך והוצא לגביו צו הריסה שיפוטי חלוט. לטענת הועדה המקומית בעקבות ישיבה זו ידעו העותרים כי גם אם ידונו הבקשות, הן ידחו מהטעמים שנזכרו.

לטענת הועדה המקומית צו ההריסה נכנס לתוקף לאחר שכל הערכאות השיפוטיות שדנו בו דחו את בקשות העותרים לעכבו. לטענת הועדה המקומית הגשת הבקשה לכשעצמה נועדה לאפשר לעותרים "לדחוק את הקץ", כלשון התגובה, ולהמנע מהריסת המבנה. לטענת הועדה המקומית מדובר בהליכי סרק.

אשר לשאלה מדוע לא דנה הוועדה בבקשה משזו הוגשה, משיבה הועדה המקומית כי לא סירבה לדון בבקשה אלא שלא הספיקה לדון בה. לטענתה, לאור התנהלות העותרים, גם אם נדרש לועדה יותר זמן מהדרוש, לאור התנהלות העותרים, אין להטיל הוצאות על קופת הציבור. עוד מוסיפה הועדה המקומית כי היא דנה בבקשה מאוחרת יותר שכללה את אותם סעדים ממש.

ועדת הערר בתגובתה חוזרת, בעיקרה, על האמור בתגובת הועדה המקומית הן לענין תחולת צו ההריסה, הן לעניין חוסר האפשרות התכנונית להכשיר את המבנה.

ועדת הערר מפנה לכל החלטות בתי המשפט בעניין צו ההריסה, שעל כל ערכותיהם, הדגישו את חוסר נקיון כפיהם של העותרים. עוד טענה ועדת הערר כי הסעדים שנתבקשו כלל לא ניתנו. ראשית, אחד הסעדים שהתבקשו היה עיכוב צו ההריסה, סעד שלא ניתן לעותרים. הסעד השני כנגד וועדת הערר היה כי ועדת הערר תדון בבקשה, דבר שוועדת הערר לא עשתה בהעדר יו"ר.

2. פסיקת הוצאות

פסיקת הוצאות במקרה בו משכו העותרים את העתירה מחייבת שקילת מספר שיקולים ביניהם השאלה האם הסעד שהבקש התקבל, האם העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד, וכמובן התנהלות הצדדים להליך.

במקרה שלפניי, אכן מספר רב של ערכאות שיפוטיות שדנו בעניינם של העותרים קבעו כי העותרים הגישו הליכים משפטיים בחוסר תום לב, והכל במטרה להמשיך ולהשתמש במבנה על אף שנבנה ללא היתר והוצא לגביו צו הריסה. כך למשל קבע כב' השופט א' שהם ברע"פ 96/15 סבן יעקב-ציוד לבניין בע"מ נ' מדינת ישראל (20.1.15), שדן בעניין העותרים בנוגע לצו ההריסה: "עצם הגשת הבקשה להארכת מועד... עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט". בהחלטה זו סוקר כב' השופט שהם את כלל ההליכים שניהלו העותרים ןמותח על כך ביקורת.

על כן לא ראוי, שהעותרים, שהגישו עתירה זו שהייתה מיותרת מלכתחילה, וודאי לאחר שנדחתה הבקשה לסעד זמני, יזכו בהוצאות בגין הגשת העתירה. לעניין זה יש להדגיש את העובדה שאכן נראה כי העתירה הוגשה במטרה לדחות עוד את ביצוע צו ההריסה, וכן את העובדה שהוצאות, אם יוטלו על המשיבות, יוצאו מהקופה הציבורית.

עם זאת, רשויות התכנון, הן הועדה המקומית, הן ועדת הערר, נימקו את העדר ההחלטה בבקשות שהגישו העותרים בנימוקים שקשה לקבלם. הועדה המקומית טענה שמול עליה עומס רב ואילו ועדת הערר טענה כי לקח זמן למנות יו"ר חדש לועדת הערר. נימוקים אלו אין לקבל.