עת"מ 49897-06-13 ויס נ' הממונה על חוק חופש המידע במשרד המשפטים ואח'

בפניי עתירה לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח – 1998 (להלן – החוק או חוק חופש המידע).

1. העותר הוא מר הלל וייס (להלן – העותר). ביום 9.9.12 פנה העותר לממונה על חופש המידע במשרד המשפטים (להלן – הממונה או המשיבה) בבקשה לקבל שבעה פריטי מידע הנוגעים להיבטים שונים של פעילות גורמי האכיפה והתביעה בישראל (להלן – הבקשה; נספח א' לעתירה המתוקנת). בבסיס הבקשה הטענה, כי הפריטים האמורים נדרשים לעותר לצורך הגנתו בהליך פלילי המתנהל נגדו בת"פ 8174/08 (שלום – ירושלים) מדינת ישראל נ' וייס, בגין עבירות של הסתה לאלימות, איומים והעלבת עובד ציבור (להלן – ההליך הפלילי או התיק הפלילי). הממונה השיבה לבקשה (21.7.13, נספח מש/4 לתגובה מקדמית מטעם הממונה, להלן – החלטת הממונה). לגבי עניין אחד (הפריט הראשון), לא התנגדה הממונה להעברת המידע המבוקש, בכפוף לתשלום אגרה. לגבי שאר העניינים, דחתה הממונה את הבקשה, מטעמים שונים. מכאן, העתירה שבפניי, המכוונת כלפי החלטת הממונה.

2. נקודת המוצא הנורמטיבית לדיון מצויה בחוק חופש המידע. החוק מעגן את זכותם של אזרחי המדינה ותושביה לקבל מידע מרשויות הציבור. סעיף 1 לחוק קובע כי "לכל אזרח או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית..", וזאת מבלי שהוא נדרש לציין את הטעם שבבסיס בקשתו (סעיף 7(א) לחוק). בבסיסה של הזכות לקבלת מידע מספר רציונלים. ראשית, הזכות למידע נתפסת כחיונית לצורך מימוש הזכות החוקתית לחופש ביטוי והבעת דעה. שנית, היא מהווה תנאי להגשמתה של זכות הציבור לדעת. שלישית, היא משקפת את הרציונל הרואה במידע המוחזק בידי רשויות הציבור כשייך לציבור ואת הרשות המחזיקה במידע כנאמן עבור הציבור (עע"מ 7024/03 עו"ד אריה גבע נ' יעל גרמן ואח' (6.9.06)).

3. ככל עיקרון משפטי, גם עיקרון חופש המידע אינו חסר גבולות. יש לו סייגים הקבועים בדין (ראו עע"מ 1825/02 מדינת ישראל נ' איגוד בתי אבות נט(3) 726 (2005)). לעניין זה, סעיפים 8 ו- 9 לחוק מונים שורה של סייגים המצרים את גבולותיה של הזכות האמורה. במקרה הנוכחי רלוונטיים מספר סייגים עיקריים. האחד, הקבוע בסעיף 8(1) לחוק, קובע, כי רשות ציבורית רשאית לדחות בקשה לקבלת מידע אם הטיפול בבקשה "מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה". השני, הקבוע בסעיף 9(ב)(4) לחוק, מעניק לרשות פטור מחובת גילוי מידע מדיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות, חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה שניתנו לצורך קבלת החלטה. השלישי, הקבוע בסעיף 9(ב)(8)(א) לחוק, קובע כי רשות ציבורית אינה חייבת למסור מידע אודות שיטות עבודה ונהלים של רשות ציבורית העוסקת באכיפת החוק, אם גילויו עלול לגרום לפגיעה בפעולות האכיפה או הביקורת או בירור התלונות של הרשות.

4. כבכל החלטה מנהלית, על רשות ציבורית המתבקשת למסור מידע על פי החוק לקבל החלטה העומדת באמות המידה של המשפט המנהלי, ובכלל זה סבירות ומידתיות (עע"מ 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ פ"ד ס(4) 217 (2006), בעמוד 249 לפסק הדין). החלטת הרשות נתונה לביקורת שיפוטית. בגדר זה, בית המשפט רשאי להורות על מתן מידע מבוקש, כולו או חלקו ובתנאים שיקבע, אם לדעתו הענין הציבורי בגילוי המידע, עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה, ובלבד שגילוי המידע אינו אסור על פי דין (סעיף 17(ד) לחוק; ראו עע"מ 1852/05 מדינת ישראל – משרד הבריאות נ' איגוד בתי אבות א.ב.א, פ"ד נט(3) 726(2005), פסקה 64 לפסק הדין).

5. על רקע מסגרת כללית זו, אדון עתה בחלקיה השונים של העתירה, על פי סדר הפריטים אשר העותר ביקש לקבלם לידיו.

סעיף 2(א) לבקשה

6. בסעיף זה לבקשה, ביקש העותר לקבל את כל החלטות פרקליטות המדינה בנוגע להעמדה לדין בעבירות של הסתה לאלימות על פי סעיף 144ד2 לחוק העונשין התשל"ז – 1977 החל מיוני 2005 ועד יוני 2008.

7. המשיבה נעתרה לבקשה זו באופן מסויג. בהחלטת הממונה צוין לעניין זה, כי לעותר הועברה זה מכבר טבלה המרכזת 50 החלטות של פרקליטות המדינה בנוגע להעמדה לדין בעבירות של הסתה לאלימות והסתה לגזענות בתקופה שבין 3.8.06 ועד ליום 3.12.07, אשר הוכנה במסגרת ת"פ 3525/06 מדינת ישראל נ' בן ישי שמואל (12.3.09). עוד צוין, כי במסגרת בקשה קודמת לקבלת מידע, אשר נדונה במסגרת עת"מ 1495/09 ויסולי נ' משרד המשפטים (14.11.12) (להלן – העתירה הקודמת) לקבלת רשימת החלטות כאמור לשנים 2004 – 2007, הבהירה המדינה, כי אין בידה רשימת החלטות כאמור, וכי עריכתה תדרוש הקצאת משאבים בלתי סבירה. בהחלטת הממונה פורט עוד, כי פסק הדין בעתירה הקודמת הורה על עריכת רשימת ההחלטות. צוין, כי בהמשך לכך, התבקש עו"ד ויסולי לשאת באגרת טיפול בבקשה, ולהפקיד חלק מסכומה, וזאת בהתאם לתקנות חופש המידע (אגרות) התשנ"ט – 1999 (להלן – תקנות האגרות). הממונה חזרה על עמדה זו גם ביחס לבקשה הנוכחית.