עת"מ 41334-04-12 משרד הבטחון נ' מועצה מקומית באר יעקב

לפני עתירה מנהלית שהגישה מדינת ישראל – משרד הביטחון (להלן: "העותרת"), נגד המועצה המקומית באר יעקב (להלן: "המשיבה"). בבסיס העתירה דרישת תשלום היטל סלילה בסך 132,490,232 ₪, שהטילה המשיבה על העותרת, בגין שטחי המחנה צריפין.

העובדות:

1.ביום 25.9.2007 פנתה המשיבה אל בית משפט זה בבקשה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו על העותרת לשאת בתשלום היטל סלילה ותיעול, לפי חוקי העזר העירוניים אצל המשיבה, בגין שטחי מחנה צריפין במצוי בתחום שיפוטה ( ת"א 445-09-07, מועצה מקומית באר יעקב נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון, לפי הנשיאה דאז, הילה גרסטל).

כנספח לתביעה ההצהרתית צירפה המשיבה דרישה לתשלום היטל סלילה והיטל תיעול, בסך 56,721,584 ₪, בגין 324,428 מ"ר קרקע ו- 113,455 מ"ר שטח בנוי.

במהלך ניהול התביעה שלחה המשיבה לעותרת דרישת תשלום מתוקנת, לפיה על העותרת לשאת בתשלום בסך 132,490,967 ₪, בגין היטלי סלילה ותיעול.

פסק הדין בת"א 445-09-07 ניתן ביום 20.1.2010. בפסק הדין קבעה הנשיאה, הילה גרסטל, כי המשיבה אינה מוסמכת להטיל על העותרת חיוב בהיטל סלילה ותיעול, משום שעל פי סעיף 42 בפקודת הפרשנות [נוסח חדש], ניתן לעשות כן, רק בהתקיים הוראת חוק מפורשת המתירה זאת. לאחר שלא נמצאה הוראת חוק מפורשת המאפשרת הטלת חיוב כאמור על המדינה, נדחתה התביעה.

המשיבה ערערה על פסק הדין לבית המשפט העליון (ע"א 1386/10, המועצה המקומית באר יעקב נגד מדינת ישראל נ' משרד הביטחון, מיום 29.2.2012 (פורסם בנבו))

בית המשפט העליון בחן את סעיף 42 בפקודת הפרשנות ואת נפקותו בעת זו, וקבע כי לא ניתן לחייב את המדינה בהיטל תיעול, כיון שלא קיימת הוראת חוק מפורשת המסמיכה את המשיבה לעשות זאת.

בנוגע להיטל סלילה קבע בית המשפט העליון, כי החוק לתיקון דיני רשויות מקומיות (חיוב המדינה בסלילת רחובות), התשכ"ב – 1962 (להלן: "חוק החיוב בסלילה"), הינו הוראת חוק מפורשת המסמיכה רשות לחייב את המדינה בהיטל סלילה. קביעה זו באה לעולם לאחר שבית המשפט העליון פירש את חוק החיוב בסלילה כאילו הוא מטיל חובה על המדינה לסלול כביש או מדרכה.

יחד עם זאת, ועל אף הקביעה העקרונית כי ניתן לחייב את המדינה בהיטל סלילה, הדגיש בית המשפט העליון כי הזכות לעשות כן היא בתנאי שהחיוב מבוסס על שומת אמת ואינו חורג מהסמכות שניתנה למועצה. עוד ציין כי על דרישת התשלום לעמוד בכללים הרגילים של התיישנות, סבירות ותנאי כל דין, ובכלל זה חוק החיוב בסלילה, הקובע את התנאים להטלת היטל סלילה.

בעניין זה ציין כך:

"במקרה הקונקרטי לא נטען ובוודאי לא הוכח שהעבודות בוצעו ברחוב שהוכרז כרחוב ציבורי, ולכן המערערת לא תהיה זכאית להיטלים על פי חוק החיוב בסלילה. ניתן לקוות כי הרשויות המוסמכות יביאו להסדר חקיקתי כולל קודם שיובא מקרה קונקרטי כלשהו להכרעת בית המשפט"

תקוותו של בית המשפט התבדתה שכן, ביום 1.3.2012, יום אחד בלבד לאחר מתן פסק הדין, שלחה המשיבה לעותרת דרישת תשלום חדשה בגין היטל סלילה בסך 132,490,232 ₪.

כנגד דרישת תשלום זו עותרת המדינה.

טענות הצדדים:

טענות המדינה:

2.העותרת טוענת כי דרישת התשלום, הוצאה יום אחד בלבד לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט העליון בע"א 1386/10. הדרישה זהה במהותה לדרישה נשוא פסק הדין בע"א 1386/10, מתייחסת לאותו נכס, לאותם שטחים, לאותו היטל סלילה והוצאה מכוח אותו חוק עזר עירוני. הדרישה, בדומה לדרישות הקודמות, אינה מפרטת מהם הנתונים הבסיסיים המקימים את עילת החיוב, והמשיבה לא הראתה או הוכיחה כיצד עומדת הדרישה בתנאים הדרושים להוצאת החיוב, על אף שנפסק במפורש בבית המשפט העליון כי עליה לעשות כן. לטענת העותרת, השומה מנוגדת להוראות פסק הדין בע"א 1386/10 ומהווה הפרה בוטה של קביעותיו.

מוסיפה העותרת וטוענת כי בהוציאה את הדרישה בנסיבות אלה, פעלה המשיבה בחוסר תום לב ובניגוד לחובת ההגינות המוגברת החלה עליה כרשות ציבורית, ולכן יש לבטלה.