עיריית יהוד גבתה ארנונה ביתר מהתעשייה האווירית

פסק דין 

לפני עתירה שהגישה התעשייה האווירית לישראל בע"מ (להלן: "תע"א") נגד עיריית יהוד- מונסון, שעניינה חיוב המפעל בו מחזיקה תע"א בארנונה לשנים 2011-2013.

עובדות המקרה:

1.תע"א מחזיקה במפעל ייצור בטחוני בתחום שיפוטה של עיריית יהוד- מונוסון. המפעל משתרע על פני 300,000 מ"ר.

כבר בשנת 1997 התגלעה בין הצדדים מחלוקת בנוגע לאופן חיוב המפעל בארנונה. המחלוקת נפתרה באמצעות הסכמי פשרה כדלקמן:

• בשנת 1997 פנתה תע"א לבית משפט מחוזי ת"א בהמרצת פתיחה נגד עיריית יהוד בטענה להיעדר חוקיות התעריף הקבוע בצו הארנונה אצל משיבה לסיווג "תעשייה" (ה"פ 1879/97(מחוזי ת"א), התעשייה האווירית לישראל בע"מ נ' עיריית יהוד, מיום 15.12.1999) ). בפסק הדין קבעה השופטת, דרורה פלפל, כי התעריף הקבוע בצו הארנונה אצל המשיבה לסיווג "תעשייה" אינו סביר באופן קיצוני ועל כן הוא בטל. המשיבה פנתה בערעור לבית המשפט העליון (ע"א 689/00, עיריית יהוד נ' התעשייה האווירית לישראל בע"מ), שם, בסופו של דיון הגיעו הצדדים להסכם פשרה שאושר על ידי בית המשפט העליון ביום 13.8.2000 (להלן:"הסכם הפשרה הראשון").

• בשנת 2004 שלחה המשיבה לתע"א שומת ארנונה מתוקנת לשנים 2001-2004, בה חויבה תע"א בתעריפים גבוהים מאלה שהוסכמו בהסכם הפשרה הראשון. לאחר הליכי השגה ומגעים בין הצדדים, חתמו הצדדים על הסכם פשרה שני ביום 5.10.2006 (להלן: "הסכם הפשרה השני"). הסכם הפשרה השני הסדיר את חיובי הארנונה לשנת 2007 ואילך, ונקבע כי הסכום המוסכם בו יהווה את הבסיס לחיוב הנכס כל עוד לא יחול שינוי בגודל הנכס או בשימוש בו.

• בשנת 2012 ערכה המשיבה מדידה במפעל. לאחריה, ביום 6.1.2013 שלחה המשיבה אל העותרת שומת ארנונה מתוקנת לשנים 2011-2013 (להלן:"השומה המתוקנת"), בה נקבעו סיווגים ותעריפים שונים מאלה שנקבעו בהסכם הפשרה השני, באופן שמגדיל את החיוב השנתי בכ- 2.6 מיליון ש"ח.

  כנגד חוקיות השומה המתוקנת עותרת תע"א בעתירה זו.

  עיקר טענות תע"א:

  2.העותרת טוענת כי השומה המתוקנת הוצאה בניגוד להסכם הפשרה השני ובניגוד להסכם הפשרה הראשון שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט העליון. לטענת העותרת, אם חפצה המשיבה להשתחרר מהתחייבותה השלטונית, עליה לעמוד בתנאים שהציבה הפסיקה בנוגע ל"הלכת ההשתחררות". משלא עשתה כן, דין השומה המתוקנת להתבטל.

  עוד נטען כי השומה המתוקנת לשנים 2011-2012 הינה חיוב רטרואקטיבי אסור, וכמוה אסור על פי הדין גם החיוב בריבית עונשית רטרואקטיבית.

  עיקר טענות המשיבה:

  3.בבסיס טיעוניה טוענת המשיבה כי הסכם הפשרה הראשון חל עד ליום 31.12.2000 ואין להישען עליו עוד. היחסים בין הצדדים, לטענתה, מוסדרים באמצעות הסכם הפשרה השני שקבע את היחסים בין הצדדים לשנים 2001-2006 והוסכם שיהווה בסיס לחיוב העותרת משנת 2007 ואילך.

  על בסיס הנחה זו מבקשת המשיבה להשתחרר מהסכם הפשרה השני משלושה טעמים עיקריים:

  האחד – טענתה כי התעריף המדורג שנקבע בהסכם הפשרה השני הינו בגדר הנחה בלתי חוקית. לדבריה, בהסכם הפשרה השני, נקבע תעריף למ"ר מבנה תעשייה בסך 122.3₪ למ"ר, בעוד שבצו הארנונה לשנת 2013 התעריף לתעשייה עומד על 151.24 ₪ למ"ר ו- 160.4 ₪ למ"ר למשרדים. הפרשים אלה בין התעריפים הקבועים בצו הארנונה, לבין התעריפים שנקבעו בהסכם הפשרה השני, הם בגדר הנחה בלתי חוקית משום שלא אושרו אצל מועצת המשיבה ולא קיבלו את אישור השרים.

  טענתה השנייה היא כי סיווגה את מבנה העותרת כמבנה תעשייה לאורך השנים, בטעות יסודה. לטענתה, בסקר המדידה שערכה בשנת 2012 מצאה כי 58,294 מ"ר מתוך שטח המבנים של העותרת אשר סווגו בטעות כתעשייה, משמשים, הלכה למעשה, למשרדים, ויש להתיר לה להשתחרר מן ההסכם על מנת לתקן טעות זו ולסווגם בהתאם.