עת"מ 39538-02-15

לאחר שעיינתי בעתירה, בתגובה המקדמית של המשיבים לעתירה ובתשובת העותרת לתגובה המקדמית, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 7(א)(2) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, ולהורות על דחייה על הסף של חלק מהסעדים המתבקשים בעתירה. זאת, באשר טענות העותרת לגבי סעדים אלה, על פניהן, אינן מגלות עילה להתערבות בית המשפט.

ואלה הסעדים הנדחים על הסף:

סעד ג' –

סעד זה מתייחס למכתב העותרת מיום 6.7.14 (נספח 2 לעתירה). באותו מכתב לא ביקשה העותרת לקבל מהמשיבים "מידע" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק חופש המידע, תשנ"ח-1998, אלא – בלשון המכתב – "אישור לעובדות" שפורטו בו בסעיף 10. כבר נפסק כי במסגרת עתירה מינהלית לפי חוק חופש המידע לא ניתן לדרוש "שהמשיבים יענו למערער על מעין 'שאלון'" (עע"מ 6930/12 טירם נ' משרד הביטחון (8.7.13)). בפרשה אחרת נאמר כי "העותר... פנה בשמונה שאלות למשרד החינוך, וכאמור לעיל, אין המדובר בבקשה לקבלת מידע כמשמעותו בחוק חופש המידע, והרשות אינה חייבת לעבד את המידע לצרכיו של העותר" (עת"מ (ב"ש) 35933-03-13 ישראל נ' משרד החינוך (5.5.13)). ראו גם סעיף 7(ה) לחוק חופש המידע: "המידע יועמד לרשות המבקש כפי שהוא מצוי בידי הרשות הציבורית ואין הרשות חייבת לעבד את המידע לצרכיו של המבקש". מתן "אישור לעובדה" – שלא לדבר על עובדה שלילית (דוגמת העובדה שבסעיף 10(ב) למכתב) – הנו באופן מובהק פעולה של עיבוד מידע.

זאת ועוד. חוק חופש המידע נועד לאפשר לכל אדם לקבל מהרשות הציבורית מידע המצוי ברשותה ואינו מצוי, או יכול להיות מצוי, ברשות המבקש אם לא יקבלו מהרשות. מטעם זה מאפשר סעיף 8(4) לחוק לרשות ציבורית לדחות בקשה לקבלת מידע מקום בו "המידע פורסם ועומד לרשות הציבור או לעיונו, בין בתשלום ובין שלא בתשלום". והנה, במקרה שלפנינו אישרה העותרת במכתבה למשיבים מיום 10.8.14 (נספח 4 לעתירה) כי התשובות לשאלות אותן הציגה במכתבה מיום 6.7.14 "ידועות לי היטב וממקור ראשון" אלא שהיא זקוקה ל"אסמכתא לאישורן". כאמור, חוק חופש המידע נועד לאפשר לאזרח לקבל מידע שאינו מצוי ברשותו, להביל מקבלת "חותמת אישור" למידע שכבר הגיע לידי המבקש. למטרה אחרונה זו נועדו הליכי משלוח שאלון או דרישה להודיה בעובדות בסדר הדין האזרחי, ומקבילתם בסדר הדין בהליכים מינהליים, היא הבקשה לפרטים נוספים.

וגם זאת: מכתב העותרת מיום 6.7.14 נענה על ידי המשיבים במכתב מפורט מיום 31.7.14 המציג תשובות לחמש השאלות שנשאלו (נספח 3 לעתירה, הזהה לנספח 10 לעתירה). אמנם העותרת חלקה על נכונות התשובות, חלקן או כולן, ופירטה את השגותיה במכתב נוסף מיום 10.8.14, בו טענה כי המידע שהעבירו אליה המשיבים "סותר מידע הקיים ברשותי" (נספח 4 לעתירה). אלא שהליך לפי חוק חופש המידע אינו האכסניה לבירור מידת אמיתותן של תשובות שסיפקה הרשות המינהלית לשאלות שהציג בפניה המבקש ולעריכת פולמוס בין הצדדים באשר לגוף הסכסוך הנטוש ביניהם בעניין נשוא המידע. למטרה זאת נועדו ההליכים המשפטיים הבאים שבדעת העותרת לנקוט נגד המשיבים, כאמור בעתירתה ובמכתביה.

סעד ד' –

סעד זה מתייחס למכתב העותרת מיום 10.8.14 (נספח 4 לעתירה). בסעיף 30 לתשובתה לתגובה המקדמית מאשרת העותרת כי קיבלה מהמשיבים ביום 18.1.15 חלק מהמסמכים שביקשה מהם במכתבה האמור מיום 10.8.14. לטענתה, המסמכים שלא קיבלה הם שניים: אסמכתא לטענת המשיבים אודות קנסות שבוטלו במסגרת הסכמות בבתי המשפט, ואסמכתא לקיומו של מעסיק נוסף מלבד המעסיק המיוצג על ידי העותרת ששילם קנסות בגין מענקי הפרטה.

בקשת העותרת מהמשיבים במכתב מיום 10.8.14 הייתה לקבל את האסמכתאות הנ"ל "ככל שיש בידיכם" (סעיפים 9 ו-11 למכתב), תוך שלשיטתה אסמכתאות כאמור אינן יכולות להימצא ברשות המשיבים, שכן על פי מידע אמין שהגיע אליה ממקור ראשון ידוע לה כי מעולם לא בוטל קנס בבית המשפט (סעיף 6 למכתב) ומעולם לא שילם מעסיק אחר קנס בגין מענקי הפרטה (סעיף 10 למכתב). העותרת אינה רשאית לאחוז את החבל בשני צדדיו: גם לטעון כי האסמכתא אינה קיימת וגם לדרוש שהמשיבים יחויבו להעביר אליה את אותה אסמכתא. העותרת סיפקה למשיבים מספר הזדמנויות להציג מסמך הסותר את טענותיה. משמסמך כאמור לא הוצג, בידי העותרת לעשות שימוש בנתון זה (אי-ההצגה) בכל הליך, משפטי או אחר, בו תבחר לנקוט נגד המשיבים.