עת"מ 34779-03-14 עטיה נ' עמידר,החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ

עתירה מנהלית שעניינה בקשה לעיכוב פינוי העותר מדירת עמידר בה מתגורר ברחוב ארבע ארצות 24/3 בחולון (להלן: "הדירה"), עד למתן החלטה בערעור שהוגש על ידי העותר לוועדה העליונה במשרד השיכון (להלן: "הוועדה העליונה").

המשיבה השכירה בשנת 1965 את הדירה שבנדון למר חי עטיה ז"ל וגב' רנה עטיה ז"ל (להלן: "המנוחה"), סבו וסבתו של העותר. לאחר פטירתו של מר עטיה המשיכה המנוחה להתגורר בדירה עד לפטירתה ביום 5.5.11.

לטענת העותר, הוא ומשפחתו עברו לדירה להתגורר עם המנוחה כבר בשנת 2008, כ- 4 שנים טרם פטירתה וסעדו אותה בתקופה זו. לאחר פטירתה, המשיכו העותר ומשפחתו להתגורר בדירה ולנהוג בו מנהג בעלים, כאשר העותר דאג לשלם את כל הוצאות הדירה, לרבות דמי שכירות למשיבה.

מנגד, טוענת המשיבה, כי העותר ומשפחתו עברו לדירת המנוחה בשנת 2012, ולאחר שדודו של העותר סולק מהדירה בעקבות הליכים משפטיים שננקטו נגדו.

לחילופין טוענת המשיבה כי גם אם נכונה גרסתו של העותר לפיה הוא עבר לדירה כבר בשנת 2008, הרי שהוא אינו ממלא את שני התנאים המצטברים לקבלת זכאות לדירה מאחר ואף לפי טענתו שלו, הוא התגורר עם המנוחה 3 שנים בלבד טרם פטירתה וכן מאחר והעותר נבדק ונמצא שהוא לא עומד בקריטריונים לקבלת דירה בשיכון ציבורי.

בשנים האחרונות לחייה של המנוחה ערכה המשיבה מספר דו"חות מעגל בביתה ובכולם נמצא כי היא גרה בגפה.

לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות.

התערבות בית המשפט במעשה המנהלי הנה מצומצמת והנטייה היא, אפוא, שלא להתערב אלא מקום שנפל בו פגם משפטי, כגון חריגה מסמכות, פעולה בחוסר תום לב, או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות (בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון, פ"ד נ (3) 441). במקרה דנן, לא מצאתי כי נפל פגם משפטי במעשיה של המשיבה המחייב את קבלת העתירה. להלן אבאר מסקנתי זו.