עת"מ 32493-07-1409 עיסה געברי ואח' נ' משרד הפנים

ביום 16.7.14 הוגשה עתירה זו, שעניינה שדרוג מעמדה של העותרת 2 ומתן רישיון ארעי לישיבה בארץ (א/5).

העתירה הנוכחית היא העתירה השנייה במספר המובאת בפניי בעניין זה. בדיון שקיימתי ביום 2.4.14 בעתירה הקודמת (עת"מ 50680-12-13), קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט לפיה יועבר לעיון המשיב העתק של החומר המצוי בידי המוסד לביטוח לאומי, חומר אשר העותרים ראו בו כמחזק את עתירתם, והוסכם גם כי עניינם יוחזר לבחינת המשיב. בהמשך קבעתי לוח זמנים לדיון בעניינם של העותרים אצל המשיב, והוספתי כי אם לא תינתן החלטה על ידי אחד מהגורמים המצוינים שם, בהתאם ללוח הזמנים שנקבע, כאמור, רשאים יהיו העותרים לעתור שנית לבית משפט זה. עוד ציינתי את זכותם לעתור לבית המשפט לאחר קבלת החלטה סופית, וקבעתי כי אם יעשו כן יובא התיק לדיון בפניי. להצעה המוסכמת ניתן תוקף של פסק דין (להלן – פסק הדין).

הצדדים פעלו בהתאם, והתיק הוחזר לדיון אצל המשיב, אשר החליט, ביום 15.6.14, לדחות את בקשת העותרים. ביום 23.6.14 עררו העותרים על החלטה זו. על פי פסק הדין, צריכה היתה ועדת הערר ליתן החלטה בעניין תוך 15 ימים מהיאסף כל החומר אצלה. חרף זאת, זו לא נתנה החלטתה בעניין העותרים בהתאם לסד הזמנים אותו קבעתי. משכך הגישו העותרים את העתירה שבפניי. יצוין כי לאחר הגשת עתירה זו נתנה ועדת הערר את החלטתה (ביום 23.7.14) בעניינם של העותרים, ואלו הודיעו על כך לבית המשפט.

עוד יצוין, כי בין מועד מתן פסק הדין (2.4.14) למועד הגשת העתירה (16.7.14), נכנס לתוקף תיקון 22 לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (ביום 1.6.14). תיקון זה הוסיף לחוק את סעיף 13כד(א), לפיו: "הרואה את עצמו נפגע מהחלטה של רשות בעניינו, רשאי להגיש ערר על ההחלטה לבית הדין לעררים...". עוד נוסף לחוק סעיף 13לא(א), הקובע כי: "החלטה סופית של בית הדין לעררים ניתנת לערעור בזכות לפני בית משפט לעניינים מינהליים...". כן תוקן פרט 12 בתוספת הראשונה בחוק בתי המשפט המינהליים, התש"ס-2000, כך שנגרעה סמכות בית המשפט לדון בעתירות הנוגעות להחלטות הנתונות לערר לפני בית הדין לעררים.

לאור זאת ביקשתי את תגובת המשיב באשר לסוג ההליך אותו יש לנקוט בעניין. המשיב הודיע כי לאור תיקון 22, אין העתירה מצויה בסמכות בית המשפט וכי הגוף המוסמך לדון בעניין הינו בית הדין לעררים. בנוסף לכך, המשיב התחייב, עקב נסיבות העניין ונוכח הזמן שחלף, כי ככל שיפנו העותרים לבית הדין לעררים, יגיש תשובתו לערר ללא ארכות ואף יבקש מבית הדין לעררים להחיש פעולתו.

העותרים ביקשו להגיב על עמדת המשיב, ונעתרתי לבקשתם. בתגובתם טענו הם כי יש לאפשר את המשך ההליך בבית משפט זה (כבית משפט לעניינים מינהליים), שכן העתירה הוגשה לבית המשפט בהתאם להוראתו שלו ולאור התעלמות המשיב מפסק הדין. לחלופין ביקשו העותרים, כי ככל שבית המשפט ימצא לנכון להעביר את העניין לבית הדין לעררים יקבע לוח זמנים להליך אשר ייערך בפניו. כן ביקשו העותרים שאורה כי היה ויאלצו להגיש ערעור מינהלי על החלטת בית הדין, יהא זה נדון בפניי. לבסוף ביקשו, כי במקרה זה האחרון תושב להם האגרה והמשיב יחויב בהוצאות לדוגמא.

לאור שינוי החוק האמור, חוששני שבית משפט זה נעדר הסמכות לדון בעתירת העותרים, ויש אפוא להורות על מחיקתה.

בצו הכניסה לישראל (שינוי התוספת לחוק) (הוראת שעה), התשע"ד-2014, הורתה שרת המשפטים כי החלטה של רשות בענייני כניסה לישראל, שהייה וישיבה בישראל או יציאה ממנה, או בענייני אזרחות, היא, בין השאר, החלטה לפי חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן – חוק הוראת השעה). בעתירה הקודמת, אשר עתירה זו נועדה להחיותה, תקפו העותרים את החלטת המשיב שניתנה מכח חוק הוראת השעה.

מששונה החוק ונגרעה סמכותו של בית המשפט לדון בעתירה שכזו, ממילא אין בכוחו של בית המשפט לשייך לעצמו הסמכות מקום בה גרע אותה המחוקק. על פי המשטר הנורמטיבי החדש אותו כונן המחוקק במסגרת תיקון 22, החלטה של רשות מהסוג בה עסקינן יש להביא בפני בית הדין לעררים. רק לאחר דיון בבית הדין ניתן לערער על החלטתו לבית המשפט לעניינים מינהליים. לא נעלמה ממני, כמובן, קביעתי בפסק הדין, שניתן לפני תיקון 22, לפיה אם תוגש עתירה, זו תנותב אליי. ברם, משעה שהדרך להגשת עתירה בעניין דנן נחסמה בתיקון, ברי שהוראה זו אינה ישימה יותר, שכן אין לי כלל סמכות לדון בעתירה שהוגשה שלא כדין.