עת"מ 31517-02-15

1.עניינה של עתירה זו נוגע להוראת השהייה שהוצאה לעותר ביום 18.1.15, מכוח החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד – 1954 (להלן: "החוק"), כפי שתוקן ביום 17.12.14 (להלן: "תיקון מס' 5"), לפיה על העותר להתייצב במרכז השהייה "חולות", עד ליום 15.2.15 לתקופה של 20 חודשים, בהתאם להוראות סעיף 32 כא' לחוק.

2.לבקשת העותר ניתן צו ביניים המעכב כניסתו למרכז השהייה חולות עד למתן פסק דין בעתירה גופה.

3.העותר יליד 1975, בעל נתינות סודנית, הסתנן לישראל ביום 5.3.08 דרך גבול מצרים.

כנגד העותר הוצאו צווי משמורת והרחקה.

ביום 5.5.08 נערך לעותר, במסגרת שהייתו במשמורת, רישום כמבקש מקלט בפני נציג נציבות האו"ם לפליטים.

ביום 6.5.08, שוחרר העותר ממשמורת וזאת, בהתאם למדיניות שהיתה נהוגה באותם זמנים כלפי נתיני סודן.

ביום 19.1.14, קיבל העותר הוראת שהייה מכוח תיקון 4 לחוק ונדרש להתייצב במרכז חולות ביום 23.2.14.

ביום 12.2.14 פנה העותר ליחידה לעזיבה מרצון וטען כי הוא מעוניין לצאת למדינה שלישית, ברם, ביום 20.2.14 התחרט וסרב לעלות על הטיסה.

העותר המשיך לשהות בישראל ללא רישיון שהייה במשך כ-8 חודשים.

ביום 30.12.14 לאחר שניתן פסק הדין של בית המשפט העליון בבג"צ 8425/13 גבריסלאסי נ' הכנסת, אשר דן בתיקון מס' 4 לחוק, פנה ב"כ העותר אל המשיבה וביקש להנפיק לו אשרת שהייה.

ביום 8.1.15 פנה העותר בשנית לנציג היחידה לעזיבה מרצון וביקש פעם נוספת לצאת למדינה שלישית וגם הפעם חזר בו מכוונתו.

ביום 11.1.15 קיבל העותר הזמנה לשימוע לצורך בחינת האפשרות להפנותו למרכז השהייה. השימוע נקבע ליום 18.1.15 אז, התייצב העותר לשימוע כשהוא מלווה בבא כוחו.

במסגרת השימוע טען העותר כי נפרד מאשתו, כי אין לו ילדים בישראל וכי אינו סובל מבעיות רפואיות. העותר הצהיר כי לא פנה מעולם ליחידת הטיפול למבקשי מקלט ולא מילא בקשה לקבלת מקלט בישראל.