עת"מ 2702-06-16 חוסין ואח' נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית

1.לבית משפט זה הוגשה העתירה שבכותרת, שעיקרה היה בקשה לאפשר לעותרת 1 לבקר את בנה הכלוא בישראל. העתירה הוגשה ביום 1.6.2016. התבקשה תגובה מקדמית לעתירה. בבקשה שהגישה העותרות ביום 30.6.2016, הן ביקשו למחוק את העתירה וזאת לאחר שנמסר להם ביום 9.6.2016 כי יונפק לעותרת ההיתר המבוקש. באותה בקשה התבקש גם לחייב את המשיב בהוצאות לטובת העותרות וכן להשיב את האגרה. לפי פסק-דין שניתן ביום 30.6.2016, נמחקה העתירה כפי המבוקש, והאגרה הושבה בניכוי הסכום הקבוע בתקנות. העניין האחרון שנותר להכרעה הוא, כאמור, הבקשה לחיוב המשיב בהוצאות העותרות.

2.עיינתי במכלול החומר שלפניי, ובכלל זה בבקשה לחיוב בהוצאות, בתגובה שהגיש המשיב וכן בתשובה לתגובה. לאחר עיון זה, מסקנתי היא שדין הבקשה להתקבל ויש להורות על חיוב המשיב בהוצאות ובשכר טרחת העותרות.

3.כאמור בעתירה, ההיתר שהתבקש לביקור בנה של העותרת, הוגש ביום 1.10.2015. זאת, לאחר שהביקור האחרון היה בחודש אוגוסט 2015. בקשה זו לא קיבלה מענה אלא בחודש ינואר 2016, ובו נרשם שהבקשה מסורבת בשל "אי קרבה משפחתית", בין העותרת לבין הכלוא. זאת, למרות שהעותרת ביקרה את הכלוא כאִמו וזאת במשך 12 שנה קודם למועד זה. בעקבות תשובה זו, נעשתה פניה נוספת מטעם העותרות, תוך צירוף העתק תעודת לידה של הכלוא (פנייה מיום 3.4.2016). בתשובה לפנייה זו מיום 20.4.2016 חזר המשיב על אותה טענה, שלפיה אין קרבה משפחתית בין העותרת לבין הכלוא. בעקבות תשובה זו נעשתה פניה חוזרת של העותרות, תוך ציון העובדה שהטענה להעדר קרבה משפחתית באה רק בעת הזו לאחר 12 שנות ביקור. הפניה הייתה ביום 4.5.2016. משלא באה תשובה לפניה זו, הוגשה העתירה לבית משפט זה – ביום 1.6.2016, כאמור.

4.מעיון בתגובת המשיב לבקשה לפסיקת הוצאות, עולה שלשיטתו, נופקו לעותרת היתרים לביקור בנה עד לחודש אוגוסט 2015 "בשל טעות שמקורה אינו ידוע". עוד נטען, שחלה על העותרת האחריות לעדכן במרשם האוכלוסין ברשות הפלסטינית את הקרבה המשפחתית בינה לבין בנה. ולפי הטענה, רק משעדכנה העותרת את הקרבה המשפחתית במשרד הפנים הפלסטיני, הונפק לה ההיתר לביקור בנה. גם אם אניח, שקיימת חובה זו או אחרת לעדכן את הקרבה המשפחתית באופן המתואר בתגובת המשיב (ומבלי צורך להכריע בסוגיה זו בבקשה דנן), הרי שבנסיבות העניין, אין בטענה זו כדי להצדיק את מהלך האירועים עד להגשת העתירה לבית משפט זה וההוצאות שנגרמו לעותרות בשל כך. כפי שתואר לעיל, נעשו מספר פניות למשיב על-פני מספר חודשים. מענה ניתן לאחר זמן לא מבוטל, שהצטבר יחדיו לפרק זמן משמעותי, במיוחד בשים לב לעניין שבו מדובר. המשיב לא הצביע על כך שבתשובות שהוא נתן ובמועד שבו הם ניתנו, הופנתה העותרת לעדכון הקרבה המשפחתית באופן האמור בתגובה לבקשה לפסיקת ההוצאות. ובנסיבות המקרה שבהן המשיב עצמו אפשר את הביקורים של העותרת במשך תקופה ארוכה ביותר של 12 שנה בלא טענה מעין זו, נטל זה של הסבר בזמן אמת לדחיית הבקשה – הופך למשמעותי במיוחד. אך הדבר לא בא על פתרונות קודם להגשת העתירה והעותרות נאלצו לפנות לבית משפט זה. הן פעלו תוך מיצוי הליכים ובלא שיהוי. ואפילו אם אין כביכול קשר סיבתי בין הסעד שניתן לאחר הגשת העתירה לבין הגשתה (וספק אם הדבר כך נוכח הפניות הקודמות שלא נענו כנדרש), הרי שלכל הפחות עצם אי מתן המענה או המענה החלקי שניתן, מקימים בסיס מספיק לחיוב המשיב בהוצאות העותרות ובשכר טרחתן.

5.בנסיבות המקרה הכוללות, אפוא, ובשים לב גם ליתר השיקולים שפרט המשיב בתגובתו, ובכלל זה אופן סיום העתירה בלא צורך בקיום דיון נוסף או הגשת כתבי טענות ובפרק זמן קצר, מצאתי מקום לחייב את המשיב בשכר טרחת עורך-דין של העותרות בסך של 5,000 ₪; וכן בהוצאות משפט ששיעורן הפרש האגרה שלא הושב לעותרות לפי פסק-הדין מיום 30.6.2016.

המזכירות תשלח החלטה זו לב"כ הצדדים, באמצעות הפקסימיליה.

ניתנה היום, ז' תשרי תשע"ז, 09 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.