עת"מ 23732-05-15 ולנטינה בורוביק ואח' נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה

העתירה

1.לפניי ערעור מינהלי על החלטת בית-הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, מיום 5.5.15, בערר (י-ם) 2227/14, לפיה נדחה ערר שהגישו המערערים על החלטת המשיב, מיום 21.9.14, לדחות את בקשתם ליתן למערערת 1 רישיון ישיבת ארעי בישראל, מסוג א/5, לפי נוהל 5.2.0033 – "נוהל הטיפול בבקשות למעמד בישראל להורה קשיש ובודד של אזרח ישראלי" (להלן – נוהל הורה קשיש).

הרקע העובדתי וההחלטה נושא הערעור

2.מערערת 1, ילידת 1936, אזרחית אוזבקיסטן, הִנה אִמה של מערערת 2 וחותנתו של מערער 3. מערערת 2 היא אזרחית ישראלית – אם לשלושה אזרחים, מהם שניים ששירתו בצה"ל, וסבתא לנכד ישראלי. מערער 3 הִנו חתנה של מערערת 1, קצין משטרה. למערערת 1 בת נוספת המתגוררת בארץ על-פי רישיון ישיבת קבע, אם לאזרח חייל צה"ל המשרת ביחידה קרבית. על-פי הנטען בכתב-העתירה, והמשיב לא חולק על כך, כל משפחתה של מערערת 1 מתגוררת בארץ – בנותיה, ארבע נכדיה ונינה, ואין למערערת 1 כל קרובי משפחה מחוץ לישראל.

3.בשנת 1992 עלו לישראל מערערת 2 ואחותה. השתיים קיבלו אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות, לאחר שהציגו תעודת לידה של מערערת 1 אשר על גביה צוין כי היא יהודיה (להלן – תעודת הלידה). לאחר כעשור, בשנת 2002, פנתה מערערת 1 למשרדי לשכת הקשר במשרד ראש הממשלה (להלן גם – נתיב) באוזבקיסטן, וטענה כי היא זכאית לעלות לישראל מכוח חוק השבות, אגב הצגת תעודת הלידה האמורה. על-פי הנטען על-ידי המשיב, הבקשה נדחתה לאחר שנמצא כי תעודת הלידה שהציגה הייתה מזויפת. בעקבות ממצאים אלו החל המשיב בהליכים לצורך ביטול אזרחותן של מערערת 2 ושל אחותה, אשר הוענקה, כאמור, בהסתמך על תעודת הלידה. ביום 6.6.05 החליט שר הפנים לבטל את אזרחותן של מערערת 2 ואחותה והעניק להן מעמד של תושב ארעי. לאחר ביטול אזרחותה של מערערת 2, היא פתחה בהליכים לקבלת מעמד בישראל מכוח נישואיה למערער 3, שהוא, כאמור, אזרח ישראלי. בשנת 2011, משהסתיים ההליך המדורג הוענק לה מעמד של תושבת קבע, ובשנת 2013 מעמד של אזרחית ישראלית. האחות נותרה לשהות בישראל במעמד ארעי, עד שבשנת 2014 ניתן לה מעמד קבע מטעמים הומניטאריים. החל משנת 2001 הגיעה מערערת 1 לישראל באשרת תייר לתקופות קצובות, לצורך ביקור בני משפחה, כשהיא שוהה כדין ויוצאת את הארץ במועד. ביום 27.3.14 נכנסה מערערת 1 לישראל פעם נוספת, ומאז לא עזבה את הארץ.

4.ביום 6.4.14 הגישה מערערת 1, יחד עם מערערת 2, בקשה לקבלת מעמד בישראל, מכוח נוהל הורה קשיש. לשכת הקשר במשרד ראש הממשלה (נתיב) המליצה למשיב לדחות את הבקשה "לאור הניסיונות של [מערערת 1] ושל בנותיה להשיג מעמד חוקי בישראל במרמה". ביום 10.7.14 החליט המשיב לדחות את בקשת מערערת 1. "ערר פנימי" אשר הוגש על-ידי המערערים, נדחה ביום 21.9.14. בהחלטה בערר צוין, כי העוררת ניסתה לעלות לישראל במרמה בשנת 2002 כאשר הציגה בחו"ל תעודת זהות מזויפת, וכי לפי האמור בסעיף ב11 לנוהל הורה קשיש – הנוהל לא יחול על מי שכניסתו לישראל נעשתה על סמך מסמכים מזויפים. עוד צוין בהחלטה בערר, כי "עברו של אדם הינו חלק ממניין השיקולים להם מתייחס משרד הפנים בעת שהוא עושה את הבחינה לקבלת מעמד בישראל", וכי אין ביכולתו של מקבל ההחלטה "להתעלם מהעובדה שהמבקשת [מערערת 1] ניסתה לקבל מעמד בישראל במרמה על-ידי מסמכים כוזבים".

החלטת בית-הדין לעררים

5.על ההחלטה בערר הפנימי הוגש הערר נושא הערעור לבית-הדין לעררים, אשר נדחה אף הוא ביום 5.5.15. בערר לפני בית-הדין לעררים טענו המערערים, כי לא הוצגו ראיות לפיהן תעודת הלידה מזויפת; מה-גם, שהמשיב חזר בו מהחלטתו לבטל את אזרחותה של המערערת 2, והשיב לה את אזרחותה בשנת 2013, ואגב כך אף העניק לאחותה של מערערת 2 מעמד של תושבת קבע. בנוסף ולחלופין טענו המערערים בערר, כי לטענות באשר לאמיתות מסמכים בדבר יהדותה של העוררת, אין כל נפקות לנוהל הורה קשיש, שעליו הסתמך המשיב לצורך דחיית הבקשה, זאת הואיל ומערערת 1 מעולם לא נכנסה לישראל על סמך מסמכים מזויפים. בהחלטתו נושא הערר קבע בית-הדין, כי אין לקבל את טענת המערערים, לפיה המשיב חזר בו מהחלטתו לבטל את ביטול אזרחותן של מערערת 1 ושל אחותה, ובפרט כאשר מעמד האזרחות ניתן למערערת 2 מכוח נישואיה לאזרח ישראל, מערער 3, ואילו לאחותה נותר מעמד של תושב קבע בלבד. בית-הדין הוסיף, כי החלטות משרד הפנים בעניינן של מערערת 2 ושל אחותה, "מלמדות על הפעלת שיקול דעת מצד פקידי המשיב, אשר לא ראו לנכון להרחיק את [מערערת 2 ואחותה] מישראל על אף מעשי המרמה לו היו שותפות". בית-הדין לערערים אף לא מצא מקום לדון בשאלה, האם נפל פגם בתעודת לידה של מערערת 1, בזיקה לשלילת אזרחותן של מערערת 2 ואחותה בעבר, מן הטעם שבית-הדין אינו מוסמך לדון בטענות בעילות מכוח חוק השבות; מה-גם, שהעלאת הטענות האמורות נגועה בשיהוי ניכר על-רקע העובדה שההחלטה על ביטול האזרחות ניתנה עוד בשנת 2005. בית-הדין סבר, כי המשיב רשאי להסתמך על ביטול האזרחות של מערערת 2 ואחותה כעל "ראיה מינהלית" העומדת בפני עצמה. בית-הדין קבע, כי הראיות המינהליות מעלות שמערערת 1 ניסתה לקבל מעמד בישראל בהסתמך על מסמך מזויף ומסירת ידיעות כוזבות, ואין נפקות לכך שניסיון זה לא צלח. לנוכח נסיבות אלו קבע בית-הדין, כי היה מקום לדחות את בקשתה של מערערת 1 לפי נוהל הורה קשיש, הן על-יסוד סעיף ב11 לנוהל, הקובע כי "נוהל זה לא יחול על מי שכניסתו לישראל נעשתה על סמך ידיעות כוזבות ו/או מסמכים מזויפים", אשר על-פי שיטתו של המשיב חל גם על מי שניסיון המרמה שלו, לא צלח; והן בהסתמך על שיקול הדעת הרחב והכללי של המשיב להחליט כי גם מי שניסיון המרמה שלו כשל, לא יהיה זכאי לקבלת מעמד בישראל.

תמצית טיעוני הצדדים

6. המערערים טוענים, כי בין השנים 2000-2004 ביקשה מערערת 1 לעלות לארץ מכוח חוק השבות והגישה לקונסוליה הישראלית בחו"ל את תעודת הלידה המקורית שלה, שבה נרשם כי היא יהודייה, וכי אִמה יהודייה ושם משפחתה לפני נישואיה היה לרנר. מערערת 1 פרטה באותה בקשה, כי איבדה את שני הוריה במלחמת העולם השנייה וגדלה אצל נוכרים, וכי חיפשה את אִמה לאחר המלחמה אך לא מצאה אותה – הכל כמפורט בתצהיר שהגישה למשיב בשנת 2004. לדברי מערערת 1, סורבה בשעתו בקשתה לאפשר לה לעלות לישראל מכוח חוק השבות, בטענה שתעודת הלידה מזויפת, והמשיב ממשיך להחזיק בתעודה המקורית שלא הוחזרה לידיה עד היום. לגרסתה, בשל מצוקה כספית נמנעה ממנה אפשרות להגיש עתירה נגד החלטת המשיב, והיא המשיכה להתגורר באוזבקיסטן, כאשר מדי שנה הגיעה לבקר את בני משפחתה בארץ, בהתאם לאשרות תייר שנופקו לה מעת לעת. מערערת 1 מדגישה, כי אינה מבקשת כיום לעלות לארץ מכוח חוק השבות, אלא לקבל מעמד מכוח נוהל הורה קשיש, זאת מחמת גילה המתקדם ובדידותה בניכר, בשעה שכל משפחתה מתגוררת בישראל. עוד גורסים המערערים, כי המשיב מסרב ליתן למערערת 1 רישיון ישיבה בישראל, כדי "להעניש" אותה בשל הטענות הנושנות על אמיתות הרישום "יהודיה" בתעודת הלידה, זאת חרף חלוף הזמן וחוסר הרלבנטיות של הזיקה ליהדות בנוהל הורה קשיש – נוהל שנועד למי שאינו זכאי שבות. בנוסף מציינים המערערים, כי התנהלותו של המשיב כלפי מערערת 2, מקימה כלפיו מניעות מלדחות את בקשתה של מערערת 1. בהקשר זה מדגישים המערערים, כי המשיב ביטל את אזרחותה של מערערת 2 בשנת 2005, עת העלה טענות בדבר אי-אמיתות הרישום "יהודייה" בתעודת הלידה של אִמה, מערערת 1, זאת ללא הליך משפטי ומבלי שהוצג לפני המערערות שמץ של ראיה בעניין זה. עוד טוענים המערערים בהקשר האמור, כי החלטת המשיב לאפשר למערערת 2 בשנת 2013 לקבל מעמד של אזרחות, מכוח נישואיה לאזרח ישראל בהתאם לנוהל איחוד משפחות, מקימה מחסום של מניעות כלפי המשיב מלהעלות בשנית את הטענות נגד מקוריות התעודה, בהידרשו לבקשתה של מערערת 2 להעניק לה מעמד מכוח נוהל הורה קשיש. לשיטתם, החלטת המשיב לאפשר למערערת 2 לקבל מעמד של אזרחית המדינה, מכוח הליך של איחוד משפחות, חרף החשד בדבר האותנטיות של הרישום בתעודת הלידה של אִמה שהביא בשעתו לביטול מעמד האזרחות, אף מחייבת את המשיב להעניק למערערת 1 מעמד מכוח נוהל הורה קשיש, כאשר בשני המקרים מדובר בהקניית מעמד שלא מכוח חוק השבות. המערערים אף מלינים על עצם החשד בדבר אי-האותנטיות של הרישום בתעודת הלידה של מערערת 1. בעניין זה מדגישים המערערים, כי המשיב לא הציג בפניהם כל ראיה או חוות-דעת, לפיה תעודת הלידה של מערערת 1, המוחזקת מזה כ-13 שנה בידי המשיב, הִנה מזויפת; וכי לא ניתנה לה הזדמנות להתגונן מפני טענת המשיב, בדבר זיוף התעודה. מכל מקום, לשיטתם, חולשת טענות המשיב בדבר זיוף הרישום בתעודת הלידה, עמדה ככל הנראה ביסוד ההחלטה לאפשר למערערת 2 לקבל מעמד של אזרחות במסגרת הליך איחוד המשפחות עם בעלה, חרף החשד שעלה בעניין הרישום בתעודה. בכל הנוגע להחלטת המשיב, המסתמכת על סעיף ב11 לנוהל – לפיו הנוהל לא יחול על "מי שכניסתו לישראל נעשתה על סמך ידיעות כוזבות ו/או מסמכים מזויפים" – מדגישים המערערים, כי מערערת 1 מעולם לא נכנסה לישראל על סמך מסמכים מזויפים, אלא על בסיס דרכונה הזר, עת קיבלה בכל פעם אשרת ביקור. מהטעמים האמורים גורסים המערערים, כי החלטת המשיב, כמו-גם החלטת בית-הדין לעררים, אינה סבירה, אינה הולמת את הנוהל, לא מבוססת על תשתית ראייתית ראויה; ומכל מקום, אף אם קיימים ספקות בדבר יהדותה של מערערת 1 – ההחלטה שלא להחיל עליה את נוהל הורה קשיש, אינה מידתית ובלתי סבירה לחלוטין, שכן המשיב מנע ממערערת 1 בערוב ימיה לשהות בישראל לצמיתות בחיק משפחתה הקרובה.