מוחמד ותד נ' משרד הפנים

בפני עתירה שעניינה בהסדרת מעמדה של העותרת בארץ מכוח נישואיה לעותר שהוא אזרח ישראלי, המתגורר בכפר ג'ת במשולש.

בעתירה נטען כי העותרת, ילידת 1959, הינה אשתו של העותר ואם ילדיו. נטען כי העותרת נולדה בלבנון להורים פלסטינים, אשר כל הזמן חיו בלבנון כפליטים פלסטינים. נטען כי גם העותרת לפני הנישואין חייתה בלבנון כפליטה פלסטינית ומזו תקופה ארוכה העותרת מתגוררת בירדן. ביום 14.12.77 התחתנו העותרים ונולדו להם שלושה ילדים, שכולם בעלי אזרחות ישראלית מכוח לידה. בשנת 1983 העותרים יצאו מלבנון לתימן, בסוף שנת 1984 יצאו מתימן לעיראק, עד שנת 1996 התגוררו בעיראק ומאז שנת 1996 ועד לשנת 2009 התגוררו העותרים ביחד עם ילדיהם בירדן. בשנת 2009 חזר העותר לארץ והעותרת מתגוררת עד היום בירדן. העותרים טוענים כי מרכז חייו של העותר ושל בניו הינו בישראל. לעותר עסק בישראל שממנו העותר וילדיו מתפרנסים. נטען כי העותרת נשארה לבדה בירדן כאשר ילדיה ובעלה השתקעו בישראל.

העותר פנה אל המשיב בבקשה לאיחוד משפחות עם העותרת אולם בקשתו נדחתה מהטעם ש"בהתאם לסעיף 2 להוראות שעה לא ניתן להזמין זרים ממדינה שחלה עליהם הוראת שעה – לבנון". העותרים פנו שוב ושוב אל המשיב בבקשה לשקול שוב את עניינם ואף צירפו פרטים וקורות חיים מפורטים של העותרת, אך המשיב ציין במכתבו מיום 17.11.14 כי אינו מאשר את בקשתם של העותרים וכי בהסתמך על קורות החיים שצירפה העותרת לבקשה עולה כי נולדה בלבנון, אביה אזרח לבנוני ואמה אזרחית סעודיה ולפיכך העותרת והוריה משתייכים להגדרה של מדינות סיכון הכלולות בהוראת השעה. ביום 2.7.15 פנו העותרים שוב למשרד הפנים וציינו כי במכתבו של המשיב נפלו מספר טעויות עובדתיות אשר ככל הנראה הביאו אותו לדחות את הבקשה. באותה פניה התבקש המשיב לשקול מחדש את עמדתו בנוגע לבקשת העותרים. במכתבו של המשיב מיום 13.7.15 נכתב כי תשובתו של המשיב לבקשת העותרים עומדת בעינה ולא ניתן לאשר את בקשת העותרים מאותם נימוקים.

העותרים טוענים כי שגה המשיב כאשר דחה את בקשתו של העותר לאיחוד משפחות עם אשתו וכאשר התעלם מהטיעונים אשר פורטו בפניית העותר למשרד הפנים. נטען כי הוריה של העותרת הינם במקור פלסטינים אשר יצאו את הארץ בשנת 1948 ללבנון, מעולם לא היו אזרחים לבנוניים וחיו בלבנון כפליטים פלסטינים. הוריה התחתנו בלבנון כשהם פליטים פלסטיניים וכשהעותרת נולדה היו במעמד של פליטים פלסטיניים. על כן, גם מעמדה של העותרת בלבנון היה פליטה פלסטינית עד שהיא והעותר יצאו מלבנון בשנת 1983. עוד נטען כי מזה כ-19 שנה העותרת חיה ומתגוררת בירדן, שאינה מדינת אויב. על כן נטען כי סעיף 2 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג – 2003 אינו רלוונטי בעניינה של העותרת ואינו חל בעניינם של העותרים, שכן לעותרת אין כל אזרחות או תושבות לבנונית או כל אזרחות אחרת מאחר והיא מוגדרת כפליטה פלסטינית. נטען כי מאז שנת 1996 העותרת מתגוררת בירדן, משמע שהיא תושבת ירדנית, מדינה שאיננה מדינת אויב ואינה מהמדינות המפורטות בהוראת השעה. על כן, מאחר שהעותרת אינה אזרחית ואינה תושבת של אחת המדינות המוזכרות בתוספת שבהוראת השעה, נטען כי אין מניעה לאשר את בקשתם של העותרים לאיחוד משפחות.

עוד טוענים העותרים כי לעותרת אין כל קשר עם קרובי משפחתה בלבנון ואין לעותרת כל עבר פלילי או בטחוני וכיום היא מתגוררת לבדה בירדן מאחר ובן זוגה, העותר, וילדיהם מתגוררים בישראל. נטען כי אין באישור בקשתם של העותרים כל סיכון או פגיעה בביטחון המדינה או הציבור במדינת ישראל, במיוחד כאשר מדובר בעותרת שהינה אישה מבוגרת שמתכוונת להיכנס לישראל כדי להתגורר ולהשתקע בה עם בני משפחתה שמרכז חייהם בישראל. נטען כי המשיב ביסס החלטתו על הטענה כי העותרת הינה אזרחית לבנונית וכי הוראת השעה חלה בעניינה אך טענה זו אינה נכונה.

אשר על כן אני מורה כדלקמן:

בהמשך לדיון המקדמי שהתקיים בפני, ולטיעונים שנטענו במסגרת הדיון הגם שלא הוגשה תגובה בהתאם להחלטה מיום 10.9.15, אני מורה למשיב להגיש כתב תשובה לעתירה וזאת עד ליום 15.3.16.

במסגרת כתב התשובה יבהיר המשיב האם במסגרת הליך קבלת החלטותיו בעניינם של העותרים נשקלו טענות העותרים והפרטים שנמסרו על ידי העותרים, מהם עולה כי העותרת, אישה מבוגרת ילידת 1959, חיה בירדן, שאינה מדינת אויב (ואינה נמנית בתוספת להוראת השעה), מזה כ-19 שנה, כאשר בעלה וילדיה חיים בישראל ומרכז חייהם בישראל, וכאשר אין לה כל אזרחות ומעולם לא הייתה אזרחית לבנונית, אלא חיה בלבנון כפליטה פלסטינית.

עוד יפורט בכתב התשובה כיצד מתיישבת החלטתו של המשיב בעניינם של העותרים עם העובדה שהוריה של העותרת כבר אינם חיים בלבנון (אביה נפטר ואמה התחתנה עם אזרח סעודי וקיבלה אזרחות סעודית) ומעולם לא היו אזרחי לבנון, אלא חיו בלבנון כפליטים פלסטינים.