עת"מ 21494-06-15 חננייב נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ ואח'

1.חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט-1998 (להלן: "חוק הדיור הציבורי"), קובע, כי מי שמתגורר כדין או על פי חוזה, תקופה של חמש שנים רצופות לפחות, בדירה ציבורית, ואין ולא היו בבעלותו או בבעלות קרובו, מהמועד בו חתם על חוזה להשכרה ציבורית, דירה או מקרקעין אחרים ששוויים עולה על 350,000 ₪, זכאי לרכוש את הדירה הציבורית שבה הוא מתגורר, בין היתר תוך הפחתת סכום המחושב באחוזים מהמחיר הבסיסי של הדירה, בין היתר כמפורט להלן –

המענק הבסיסי לזכאי המתגורר לבדו בדירה ציבורית באיזור עדיפות לאומית, הוא בגובה של 25%. המענק הבסיסי לזכאי המתגורר עם בן זוג בדירה ציבורית באיזור עדיפות לאומית, הוא בגובה של 45%. והמענק לזכאי המתגורר עם ילד אחד שלו בדירה ציבורית באיזור עדיפות לאומית, הוא בגובה של 55%.

2.העותרת מתגוררת בדירה ציבורית בשדרות – הנמצאת באיזור עדיפות לאומית - עם בנה שהוא כבן 28, והיא זכאית לרכוש את הדירה בה היא מתגוררת, תוך קבלת מענק בסיסי ומענק וותק, כמשמעותם בחוק הדיור הציבורי.

העותרת פנתה למשיב 1 והודיעה לו על רצונה לרכוש את הדירה הציבורית בה היא מתגוררת, והוא קבע שהיא זכאית ל"מענק בסיסי" של "זכאי המתגורר לבדו בדירה ציבורית באיזור עדיפות לאומית", העומד על 25% מהמחיר הבסיסי של הדירה.

העותרת ביקשה לראות בה כ "זכאית המתגוררת עם ילד אחד שלה בדירה ציבורית באיזור עדיפות לאומית", ולזכותה במענק בסיסי בגובה של 55% מהמחיר הבסיסי של הדירה. והמשיב 1 סירב לבקשתה, וכתב לה את הדברים הבאים –

"חברתנו פועלת בכל הקשור למכר הדיור הציבורי על פי נהלי משרד הבינוי והשיכון המבוססים על חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט-1998. גובה המענק המותנה נקבע על פי כללי החוק ולא ניתן לחרוג ממסגרת זו.

החוק קובע מפורשות, במסגרת הגדרת "קרוב", כי המונח "ילד" יהיה כפי הגדרתו בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי.

סעיף 238 קובע: "ילד" – ילד של המבוטח לרבות נכד שכל פרנסתו על המבוטח, ובלבד שנתקיים בהם אחד מאלה:

1. לא מלאו להם 18 שנים.

2. לא מלאו להם 20 שנים ובלבד שעיקר זמנם מוקדש לסיום לימודים במוסד חינוכי על יסודי או שהם שוחרים במסגרת קדם – צבאית של צבא הגנה לישראל.

   בהתאם לאמור, ההנחה שחושבה עומדת בכללי החוק."

   3.בעקבות דברים אלה, הגישה העותרת עתירה בבית המשפט לעניינים מינהליים באר-שבע, נגד החלטת המשיב 1 – עת"מ 9660-03-15. במהלך הדיון המקדמי בעתירה, הסכים ב"כ העותרת כי היה עליו לצרף את המדינה כמשיבה לעתירה והוא לא עשה זאת, הצהיר, כי לא היה ידוע לו על נוהל משרד הבינוי והשיכון הנוגע לעניין, וביקש לחזור בו מהעתירה ולאפשר לעותרת להגיש עתירה חדשה. בהתאם לכך, העתירה נמחקה ולאחר מכן הגישה העותרת עתירה חדשה, היא העתירה שכאן.

   4.העותרת טוענת בעתירתה, בעיקר, כי הנחיות המשיב 2 הנוגעות לעניין, חורגות מהסמכות הנתונה לו; כי הפירוש הנכון למונח "ילד" בהקשר לענייננו, איננו מוגבל בגיל; וכי החלטת המשיבה הרואה בעותרת "זכאית המתגוררת לבדה" שגויה.

   והמשיבים טוענים, בעיקר, כי העתירה הוגשה באיחור – החלטת המשיב 1 בעניין שיעור ההנחה נשלחה לעותרת ביום 22.9.14 והיא הגישה את עתירתה (הראשונה) רק ביום 4.3.15 – ויש לדחותה על הסף מפאת השיהוי בהגשתה; כי הפרשנות הנכונה והראויה למונח "ילד" לעניין גובה ההנחה לפי חוק הדיור הציבורי, היא קטין או מי שגילו מעל 18 ופחות מ 21 והוא סמוך על שולחן הוריו; כי הנחיות משרדי הבינוי והאוצר קובעות הגדרה למושג "ילד" בהקשר להנחות ברכישת דירה ציבורית על ידי זכאי, ויש לפעול על פיה; כי הוראות חוק אחרות תומכות בפרשנות האמורה למונח "ילד"; וכי המשיבים הפעילו סמכותם באופן ראוי וסביר ומכל מקום החלטתם איננה בלתי סבירה באופן המצדיק התערבותו של בית המשפט.

   דיון והכרעה

   1.לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובות לה ושמעתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי יש לקבל את מרכיביה העיקריים של העתירה, כפי שיובהר להלן.