עת"מ 19006-03-16 דיין נ' עיריית תל אביב

העירייה נוקטת הליכי גבייה נגד העותרת בגין חוב ארנונה הנובע מהחזקת העותרת בנכסים מסחריים ברחוב הרצל 27, תל אביב, בתקופות שמחודש ספטמבר 2003 ועד לחודש דצמבר 2004, כולל (חוזה מס' 10004334) וכן מחודש ספטמבר 2003 ועד לחודש דצמבר 2005, כולל (חוזה מס' 10004470). העותרת סבורה כי העירייה אינה רשאית לנקוט הליכי גבייה הואיל והחוב הנטען – התיישן. לחלופין טוענת העותרת כי מחמת שיהוי מצד העירייה בנקיטת הליכי הגבייה, אין להשית עליה את הריבית הקבועה בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם – 1980.

אין חולק כי העותרת ניהלה עסק בנכסים הנזכרים, בהם החזיקה כשוכרת. אין חולק כי בחודש ספטמבר 2003 ניתן נגדה צו לכינוס נכסים בהליכי פש"ר (עותק ההחלטה בתיק פש"ר 1831/03 צורף כנספח ב' לעתירה). העירייה הגישה תביעת חוב לכנ"ר, בגין חוב ארנונה של העותרת בסכום של כ-108,000 ₪ (נספחים ד' ה-ה' לעתירה) ביחס לחוב שנוצר עד למועד מתן צו הכינוס. נוכח הסדר נושים, בוטל צו הכינוס ביום 30.10.14.

רק בשלהי שנת 2012 נדרשה העותרת על ידי העירייה לשלם ארנונה בגין החזקתה בנכסים בתקופה שלאחר מתן צו הכינוס. העותרת הגישה השגה על דרישה זו, בטענה כי חדלה זה מכבר להחזיק בנכסים והחזירה החזקה בהם לבעליהם, אך השגתה נדחתה הואיל והוגשה בחלוף שנים רבות, מה גם שהיה עליה להודיע לעירייה בזמן אמת על שחדלה מלהחזיק בנכסים (נספח ט' לעתירה). לאחר הדברים האלה, החלה העירייה נוקטת הליכי גבייה נגד העותרת וביניהם – רישום עיקול על בית מגוריה ביום 10.2.13.

העותרת פנתה לבית משפט של פש"ר בבקשה שיורה על ביטל העיקול, אך בקשתה נדחתה הואיל והחוב שבגינו הוטל העיקול, לא נכלל בגדר הליכי הפש"ר נוכח מועד היווצרותו.

לאחר ביטול צו הכינוס, שבה העותרת ופנתה לעירייה בבקשה להימנע מנקיטת הליכים נגדה מפאת התיישנות החוב. העירייה השיבה לב"כ (דאז) של העותרת כי אין כל התיישנות הואיל וכאשר חייב מצוי בהליכי פש"ר – לא ניתן לפעול לגביית החובות כל עוד לא תמו הליכי הפש"ר (נספח י"א ונספח י"ב לעתירה).

העותרת הגישה עתירתה הנוכחית לאור כוונת העירייה לפנות בבקשה למימוש העיקול על דירת מגוריה בהליכי הוצל"פ. טענתה המרכזית של העותרת היא כי החוב שנוצר, לשיטת העירייה, לכל המאוחר בחודש ינואר 2006 התיישן בעת הטלת העיקול על דירת מגוריה (חודש פברואר 2013). העותרת סבורה כי אין ממש בטענת העירייה כאילו קיומם של הליכי פש"ר נגדה, עמד למכשול על דרכה של העירייה לגביית החוב, וזאת הואיל והעירייה נקטה הליכי גבייה נגד העותרת עוד בחודש פברואר 2013 (קרי: בעת שצו הכינוס עמד בתוקפו), עת הטילה עיקול על דירת מגוריה של העותרת.

בטרם אדון בטענות העירייה לגוף העניין, אסלק מן הדרך טענה דיונית שהעלתה היא: העירייה ביקשה לסלק העתירה על הסף מחמת שיהוי ניכר בהגשתה. טענתה זו התבססה על גך שהעותרת ידעה על קיומו של החוב לכל המאוחר משנת 2013, עת נשלחו אליה דרישות התשלום, דרישות שבעקבותיהן פנתה העותרת לעירייה. חרף זאת, המתינה העותרת עת רבה לאחר קבלת תשובת העירייה הדוחה את פניותיה, ולא נקטה כל הליך שהוא. רק עתה, משביקשה העירייה לממש העיקול, נעורה העותרת מתרדמתה והגישה את העתירה בחודש מרס 2016.

אני סבור כי אין לסלק ההליך על הסף ולו משום שקיומו של שיהוי לבדו ("שיהוי סובייקטיבי") אינו עילה לסילוק. יש צורך ברכיב נוסף – שינוי לרעה במצב העירייה מחמת השיהוי – על מנת להצדיק את הסילוק. לשון אחר: שיהוי סובייקטיבי אין כוחו יפה לשלח מעל פניי עותר פלוני בלא לדון בטענותיו לגופן; לשם כך יש צורך גם ב"שיהוי מקפח זכות", הוא השיהוי האובייקטיבי, אשר גרם נזק למשיב מחמת הגשתה של עתירה באיחור. לעניין זה, ראו למשל עע"מ 8329/14 עיריית קרית אתא נ' קורן, ניתן ביום 31.5.16, פורסם במאגר נבו (פסקה 9). בע"א 6900/11 מאיש נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, ניתן ביום 23.3.14, פורסם במאגר נבו, נפסק כהאי לישנא: "הלכה פסוקה היא בשיטתנו המשפטית כי אין די בשיהוי סובייקטיבי כשלעצמו. דוקטרינת השיהוי היא דוקטרינה המורכבת משלושה נדבכים מצטברים. על מנת שבית המשפט ידחה תובענה בעילה מנהלית מחמת שיהוי עליו להגיע לכלל מסקנה כי התקיימו שלושת אלה גם יחד: שיהוי סובייקטיבי, ובגדרו נשאלת השאלה הכפולה – האם השהה העותר את הגשת עתירתו ללא טעם טוב והאם חלוף הזמן מלמד על כך שויתר על זכויותיו; שיהוי אובייקטיבי, בגדרו נבחנת השאלה האם היתה פגיעה באינטרסים של המדינה או של צדדים שלישיים בעטיה של השתהות העותר, קרי האם חל שינוי מצב לרעה לאור ההסתמכות על השיהוי מצד העותר; וחומרת הפגיעה בשלטון החוקשבמעשה המנהלי אותו תוקף העותרוהאם אין בעקרון החוקיות וכללי מנהל תקין כדי להצדיק היזקקות לתובענה חרף השיהוי שדבק בה" (ההדגשות – במקור).

העירייה לא טענה ולו ברמז לכך שהגשת העתירה באיחור פגעה באינטרס כלשהו שלה או שמחמת חלוף הזמן השתנה מצבה של העירייה לרעה. באין שיהוי אובייקטיבי, אין לשעות לטענת הסף שהעלתה העירייה.

טענת סף נוספת מפי העירייה היא שהעותרת נהגה בחוסר ניקיון כפיים עת לא הציגה לפני בית המשפט את כלל העניינים שהתנהלו במסגרת הליך הפש"ר. אף כאן איני נכון לקבל טענת העירייה. העותרת ציינה בבקשתה את ההליכים שנוהלו במסגרת תיק הפש"ר בהקשר הנוגע לענייננו (ראו למשל סעיפים 18 – 20 לעתירה כמו גם נספח י' לעתירה). גם אם עמדה העותרת בקצירת האומר על אותם הליכים – אין לסבור כי הסתירה את דבר קיומם. יתר על כן, העירייה עצמה לא פירטה את העניינים שלדעתה הסתירה העותרת בעתירתה וטיעונה בעניין זה בסעיף 43 לכתב התשובה, הוא כוללני ועמום.

משבאנו לכאן, נעמוד על הטענות שביקשה העירייה להעלות לגוף העניין. העירייה סבורה כי "כאשר חייבת נמצאת בהליך פש"ר לא ניתן לפעול על החובות כל עוד לא הסתיים הליך הפש"ר ולפיכך לא קיימת כל התיישנות" (סעיף 48 לכתב התשובה). תימוכין לעמדה זו ביקשה העירייה למצוא בהחלטה שניתנה בפש"ר (ת"א) 14446-02-13 כהן נ' עיריית תל אביב, ניתן ביום 10.1.16, פורסם במאגר נבו, שם נקבע (לפנים מן הנדרש) כי העירייה אינה רשאית לפעול לגבייה בפועל של חובות הנובעים מקנסות חנייה שנוצרו לאחר צו הכינוס, כל עוד מצוי החייב בהליכי פש"ר, שכן נכסיו לעת הזאת מוקנים לנאמן. מקור נוסף לעמדת העירייה מצוי, לשיטתה, בהנחייה 7.1002 מחודש פברואר 2012, שבה נקבע (בסעיף 7 (ה)) שכאשר קיימת מניעה משפטית מנקיטת הליכים נגד חייב, כגון כאשר קיים הלך של פש"ר, הרשות אינה יכולה לנקוט הליכי גבייה עד אשר יסתיים הליך הפש"ר.

אף כאן איני רואה עין בעין עם העירייה את מצב הדברים.

אשר להחלטה בפרשת כהן הנ"ל – היא נסובה על נקיטת הליכים לגביית קנס, אולם אפילו הייתה לה תחולה ישירה על ענייננו, לא הייתי מייסד עליה החלטתי, ראשית, משום שהעירייה עצמה לא נהגה על פי אותה החלטה: חרף קיומו של הליך פש"ר, שהיה בידיעת העירייה, נקטה היא הליכי גבייה נגד העותרת עת הטילה עיקול על דירת מגוריה עוד בטרם בוטל צו הכינוס; שנית, משום שההחלטה האמורה ניתנה בשנת 2016, שעה שמרוץ ההתיישנות הנטען החל בשלהי שנת 2003 (ולכל המאוחר: בחודש דצמבר שנת 2004) ומן הסתם תם 7 שנים לאחר מכן.

אשר להנחיית היועמ"ש – אין למצוא בה הבחנה בין חוב שנוצר לפני מתן צו כינוס נכסים לבין חוב שנוצר לאחר מכן, והדעת נותנת שההנחייה תואמת את דיני פשיטת הרגל בכלל ופקודת פשיטת הרגל בפרט, שהעיקרון שביסודם הוא העדר היכולת לנקוט הליכים "עצמאיים" נגד פושט רגל לגבי חוב בר תביעה בפש"ר; ואילו חוב שאינו בר תביעה – אינו כפוף למגבלות גבייה; אילו היה הוא כפוף למגבלות כאלה – על כרחך אתה אומר שצו כינוס הנכסים פועל הן למפרע (על חובות שנוצרו עובר למועד נתינתו) והן לעתיד (לגבי חובות שטרם באו לעולם) ומאריך בפועל – ולתקופה בלתי ידועה – את תקופת ההתיישנות של חוב שאינו בר תביעה בפש"ר. מסופקני אם זו הייתה תכלית הפקודה.

לפנים מן הנדרש, סבורני כי מבין השיטין של עמדת העירייה (כל עוד נתון חייב בהליכי פש"ר – לא ניתן לנקוט נגדו הליכי גבייה בנוגע לחוב שאינו בר תביעה בפש"ר), מתבקשת לכאורה גם המסקנה – שאדניה באיזון בין זכויות הצדדים – שאותו חייב (שלשיטת העירייה לא ניתן לנקוט נגדו הליכי גבייה), אינו נדרש להגיש השגה על חיובו בארנונה עירונית, כל עוד הליכי פשיטת הרגל עומדים בעינם. דא עקא, בענייננו סברה העירייה כי אין לשמוע טענות העותרת הנוגעות להחזקה בנכס במועדים הרלוונטיים, שכן העותרת החמיצה את המועד להגשת השגה.

לא נעלמה הימני טענה נוספת של העותרת בדבר השתק שיפוטי המונע מן העירייה העלאת הטענה שבשל הליכי פש"ר – לא הייתה ביכולתה לנקוט הליכי גבייה נגד העותרת. טעמו של השתק נטען זה מצוי בעובדה שבמסגרת הליכי הפש"ר טענה העירייה כי היא פועלת כדין נגד העותרת לגביית החוב, שכן מדובר בחוב שנוצר לאחר צו הכינוס. לפיכך, סבורה העותרת כי אין זה ראוי שהעירייה תטען טענה והיפוכה, ועל כל פנים, חובת תום הלב המושלת בכיפה אינה מתירה טיעון מעין זה מפי העירייה.

לא ראיתי צורך בנסיבות העניין להידרש לטענה זו של העותרת שכן לגופם של דברים סברתי שהדין עימה, מה גם שטענת ההשתק השיפוטי הועלתה בתגובת העותרת לכתב התשובה של העירייה, בלא שנתאפשר לעירייה להגיב לטענה זו.