עת"מ 18403-06-15 ברג ואח' נ' לשכת עורכי הדין בישראל ואח'

עתירה זו מכוונת נגד שש שאלות שנכללו בבחינות ההסמכה בכתב במקצועות מעשיים של לשכת עורכי הדין, מועד אפריל 2015. העותרים טוענים כי יש לפסול את השאלות בעילות הבאות: שתי שאלות (מס' 7 ו-78 בגרסה 1 של השאלון) – מחמת חוסר סמכות של הוועדה הבוחנת בהכללתן בשאלון הבחינה; כל השאלות (מס' 7, 10, 12, 40, 58 ו-78) – מחמת חריגה קיצונית ממתחם הסבירות.

לאחר שעיינתי בעתירה ובנספחיה, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 7(2) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, ולדחות את העתירה על הסף, מן הטעם שטענות העותרים נגד שש השאלות הנ"ל אינן מגלות, על פניהן, עילה להתערבות בית המשפט. אנמק את דבריי.

שאלה 7 – שאלה זו עוסקת בפגישת מהו"ת. פגישת מהו"ת מוגדרת ומוסדרת בתקנות 99א-99יא לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן – "תקנות סד"א"). לפיכך משתייכת השאלה ל"סדרי הדין האזרחי" הנכללים בנושאי הבחינה כאמור בתקנה 18(3) לתקנות לשכת עורכי הדין (סדרי בחינות בדיני מדינת ישראל, באתיקה מקצועית החלה על עורכי דין זרים ובמקצועות מעשיים), תשכ"ג-1962 (להלן – "תקנות הלשכה"). אמנם בסופה של תקנה 18(3) מופיע הריבוי: "לרבות בוררויות", ואילו פגישת מהו"ת קשורה להליך גישור ולא להליך בוררות. אולם שאלה 7 אינה עוסקת בניהול הליך הגישור עצמו (תחום המוסדר בתקנות בתי המשפט (גישור), תשנ"ג-1993; להלן – "תקנות הגישור"), אלא בממשק שבין ההליך האזרחי המתנהל בבית המשפט לבין הליך הגישור. ממשק זה בא לידי ביטוי בפגישת המהו"ת, שהנה פגישה מקדימה להליך הגישור, ובעקבותיה מודיעים הצדדים לממונה, שהוא שופט או רשם, "אם הם מסכימים להעביר את התובענה לגישור או מבקשים להמשיך לדון בה בבית המשפט" (תקנה 99ט לתקנות סד"א). ההחלטה על קיומה של פגישת מהו"ת נחשבת אפוא לחלק מההליך האזרחי המתנהל בבית המשפט. מסיבה זו נקבע בתקנה 99ג לתקנות סד"א כי "דינה של הזמנה לפגישת מהו"ת כדין הזמנה לבית המשפט". ממילא אך מובן מדוע פגישת המהו"ת מוסדרת בתקנות סד"א ולא בתקנות הגישור, ומדוע שאלה 7 עוסקת ב"סדרי הדין האזרחי" כאמור בתקנה 18(3) לתקנות הלשכה. למען שלמות התמונה (ואף שבכך כשלעצמו אין כדי לדחות את עמדת העותרים) יצוין כי תקנות הגישור מנויות במסגרת רשימת החיקוקים המנחה לקראת בחינות ההתמחות אותה פרסמה הוועדה הבוחנת (נספח ד' לעתירה).

העותרים טוענים לחלופין כי שאלה 7 אינה סבירה ועוסקת בנושא איזוטרי. אין לקבל טענה זאת. אמנם בהתאם לנתוני השאלה, לא היה מקום לקיים פגישת מהו"ת בהיות סכום התביעה נמוך מ-75,000 ₪. אולם מאחר שהפגישה כונתה בשאלה "פגישת מהו"ת", הרי שנדונה בה האפשרות להעביר את התובענה לגישור, שהלוא זאת היא משמעותה של פגישת מהו"ת בהתאם להגדרה שבתקנה 99א לתקנות סד"א. לכן חל חיסיון על הדברים שהוחלפו בפגישה, כאמור בתקנה 99ב(ד) לתקנות סד"א. מכל מקום, נוכח הוראתה של תקנה אחרונה זו, התשובה בה בחרה הוועדה הבוחנת, לפיה חל חיסיון, הנה התשובה הנכונה ביותר מבין ארבע התשובות המוצעות בבחינה. כידוע, הנבחן נדרש לבחור בתשובה הנכונה ביותר ולא בתשובה הנכונה לחלוטין.

שאלה 78 – התשובה לשאלה זאת מצויה בסעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ובפסיקה שפירשה סעיף זה (ע"פ 1522/12 ולד נ' מדינת ישראל (27.1.14)). לפיכך משתייכת השאלה ל"סדרי הדין הפלילי" הנכללים בנושאי הבחינה כאמור בתקנה 18(3) לתקנות הלשכה. יש לדחות את הסתמכותם של העותרים על ההלכה שנפסקה בבג"ץ 10455/02 אמיר נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד נז(2) 729. פסק הדין בפרשת אמיר התייחס לנוסח הקודם של תקנה 18(3) לתקנות הלשכה: "סדרי הדין במשפטים פליליים ואזרחיים, לרבות הליכי ביניים ובוררויות, וכן עריכת כתבי טענות". ניסוח זה אכן הוגבל לסדר הדין במשפט הפלילי עצמו, ולפיכך נפסק שם (ברוב דעות) כי הוועדה הבוחנת אינה רשאית לכלול בבחינה שאלה העוסקת בחיפוש הנערך על גופו של חשוד טרם הגשת כתב אישום. אלא שבינתיים שונה נוסח התקנה לנוסח רחב יותר: "סדרי הדין הפלילי". ניסוח זה מקיף ללא ספק את כל הוראות חוק סדר הדין הפלילי, ובכלל זה סעיף 236 לחוק אליו מכוונת השאלה.

העותרים טוענים לחלופין כי שאלה 78 אינה סבירה ועוסקת בנושא איזוטרי. אין לקבל טענה זאת. פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת ולד קבע הלכה ברורה בסוגיה הנדונה, ותשובה ג', אותה בחרה הוועדה הבוחנת, תואמת את ההלכה שנפסקה שם. ממילא אין מקום להסתמכות העותרים (בסעיף 51 לעתירה) על פסק דין של בית משפט מחוזי בו נפסק אחרת מספר שנים טרם הלכת ולד. אמנם לא צוין בשאלה 78 כי הנאשמת נפטרה טרם תשלום הקנס, אולם תשובה ג' מתייחסת לשני המצבים האפשריים, שהרי נאמר בה שעונש הקנס אינו בטל "גם אם טרם הגיע מועד פרעונו", כלומר: בין אם מועד פרעון הקנס הגיע ובין אם לאו. יתר התשובות המוצעות אינן נכונות בעליל, ולפיכך תשובה ג' היא התשובה הנכונה.

שאלה 10 – תשובה א', בה בחרה הוועדה הבוחנת, אינה גורסת כי בית המשפט חייב להתיר את תיקון סכום התביעה, אלא כי בית המשפט רשאי לעשות כן. אמנם, מאחר שבקשת התיקון הוגשה לאחר שהחלה שמיעת ההוכחות, יידרש התובע לעמוד ברף גבוה יותר לצורך התרת התיקון במסגרת שיקול הדעת של בית המשפט, וזאת בין היתר לאור תקנה 149(ב) לתקנות סד"א, אליה מפנים העותרים. אלא שעדיין סמכות בית המשפט להתיר את התיקון קיימת, ותשובה א' היא הנכונה ביותר (שהרי יתר התשובות – שאינן נכונות בעליל – גורסות כי בית המשפט כלל אינו רשאי להתיר את התיקון בנסיבות השאלה, למצער כל עוד לא תינתן לכך הסכמת הנתבע).

שאלה 12 – העברת תובענה ממסלול של המרצת פתיחה למסלול של תובענה רגילה אינה "החלטה בעניין שלבי הדיון בהליך" כאמור בסעיף 1(4) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009, שכן מדובר בשינוי סיווג ההליך ולא בשלבי הדיון בסיווג נתון. לפיכך תשובה ב' אינה נכונה, ותשובה א', בה בחרה הוועדה הבוחנת, היא הנכונה.

שאלה 40 – ההבחנה שאומצה ברע"א 6710/14 מפלסי הגליל סלילה עפר ופיתוח בע"מ נ' עיריית שפרעם (7.12.14) מתמקדת בשאלה האם בית המשפט הוא זה שהעביר, בהסכמת הצדדים, הליך אזרחי שבפניו לבוררות (שאז בית המשפט המעביר הוא המוסמך לדון בכל ענייני הבוררות) או שהבוררות נוצרה באמצעות הסכם בוררות שנחתם בין הצדדים, ולא באמצעות החלטה שיפוטית (שאז הסמכות לדון בענייני הבוררות מסורה לבית המשפט המחוזי גם אם הסכם הבוררות נחתם תוך כדי ניהול ההליך המשפטי וקיומו דווח לבית המשפט הדן בהליך). בהתאם להבחנה זאת, אין לקבל את תשובה ב' בה מצדדים העותרים, שכן בשאלה 40 נכתב מפורשות כי בית משפט השלום הפנה את הצדדים לבוררות. אילו היה נחתם בין הצדדים הסכם בוררות, הרי הסכם זה הוא שהיה יוצר את הבוררות ומקנה לה תוקף (סעיף 1 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968) ולא החלטת העברה של בית המשפט (סעיף 79ב לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984). במילים אחרות: מקום בו בית המשפט מפנה את הצדדים לבוררות לא ייתכן קיומו של הסכם בוררות; ומקום בו לא קיים הסכם בוררות לא תיתכן סמכות של בית המשפט המחוזי מכוח סעיף 1 לחוק הבוררות.