עת"מ 17405-05-15 אבו עראם ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון ואח'

עניינה של העתירה בבקשתו של העותר, תושב יאטה שבנפת חברון, לקבל היתר כניסה לישראל לצרכי תעסוקה. הבקשה סורבה מן הטעם שקיימת מניעה פלילית לכניסתו של העותר לישראל.

כנגד העותר קיימת מניעה פלילית, האמורה לפוג ב- 13.4.2017, לאחר שהורשע שלוש פעמים בעבירות פליליות. הרשעתו הראשונה, בעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו וכניסה לישראל שלא כחוק, הייתה בבית משפט השלום בתל-אביב בשנת 2001. בגין הרשעה זו הוגבלה כניסתו לישראל למשך שלוש שנים, עד אוגוסט 2004. הרשעתו השנייה, בעבירה של איסור מסחר בכלי ירייה לפי תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, הייתה בבית משפט צבאי יהודה, בשנת 2011. בגינה הוגבלה כניסתו לישראל למשך שנתיים, עד יוני 2013. בתוך תקופת ההגבלה, בדצמבר 2012, הורשע המערער פעם נוספת בעבירה של כניסה לישראל שלא כחוק, בבית משפט השלום בראשון לציון. משכך, הוארכה ההגבלה עד 13.4.2017.

תקופות ההגבלה האמורות נגזרות מנוהל משטרת ישראל שכותרתו "קריטריונים להגבלת כניסתם של תושבי הרש"פ לתחומי מדינת ישראל, על רקע מניעה פלילית".

העותר אינו חולק על כך שהקריטריונים הקבועים בנוהל יושמו על עניינו על פי המפורט בהם. יוער כי בעתירתו טען שהמדובר בקריטריונים חסויים שלא יכול היה להתמודד עמם, אלא שהמשיב בתגובתו הצביע על כך שקריטריונים אלה זמינים לעיון הציבור באתר האינטרנט של משטרת ישראל.

לגופו של עניין טוען העותר כי אין כל הצדקה למניעה שהוטלה על כניסתו לישראל וכי מצבו הכלכלי, בהיותו אב לשבעה ילדים, קשה עד מאוד, עד כי החלטת המשיבים בעניינו אינה סבירה. בנוסף טוען הוא לאפליה שכן "בעשרות מקרים נעתר המשיב לבקשות דומות".

טענת האפליה תוסר מיד מן הפרק שכן לבד מן הטענה האמורה לא הובאו לעיוני דוגמאות של מקרים ספציפיים בהם, בנסיבות דומות, לא הוטלה מניעה פלילית.

המשיב מפנה בתגובתו המקדמית לפסיקה לפיה אין לתושבי אזור יהודה ושומרון זכות קנויה להיכנס למדינת ישראל לצורכי תעסוקה או לכל צורך אחר. בין יתר השיקולים הנבדקים משמוגשת בקשה למתן היתר כניסה לישראל לצורכי תעסוקה, מביא המשיב בחשבון מידע בטחוני ופלילי ככל שהוא קיים נגד המבקש. בית המשפט העליון כבר פסק כי שיקולים אלה סבירים ורלוונטיים. ולבסוף טוען המשיב כי הגבלת כניסתו של העותר נעשתה על פי הקריטריונים ואין כל עילה לסטות מהם.

יצוין, כי בעקבות דיון בעל פה שהתקיים בעתירה והערות בית המשפט שהושמעו במהלכה, שב המשיב ושקל את עמדתו והודיע כי בנסיבותיו הקונקרטיות של ענייננו, ומבלי שתהיה לכך השלכה על מניעה פלילית במקרים אחרים, נכון הוא לקצר את התקופה ולהעמיד את תקופת המניעה עד 13.12.2016, היינו קיצור של ארבעה חודשים. אלא שהעותר אינו מסתפק בקיצור זה וסבור כי יש להורות על ביטולה של ההגבלה לאלתר, ולחלופין להורות על קיצורה באופן משמעותי יותר מזה שנכון המשיב לעשות.

דין העתירה להידחות.