עת"מ 16788-10-14 אור נ' מטה בנימין ואח'

העותר הגיש לבית משפט זה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים את העתירה שבכותרת. הסעד שהתבקש בעתירה עניינו הליכים לביצוע הריסה הקשורים לביתו של המבקש הנמצא ביישוב שילה שבאזור. בית המשפט התבקש להקפיא ולעצור הליכים אלה; לאסור כניסה לחלקה לשם ביצוע ההליכים; וכן לאסור על המשיבים "להפלות את העותר לרעה במסגרת הסדרת היתרי הבניה" – בשכונה מסוימת ביישוב. בעתירה נטען שהעותר הוא בעליו של בית באותה השכונה. אלא שהודבקה על דלת ביתו "התראה לביצוע" שעניינה תוספות בניה בבית ובמגרש אשר נבנו ללא היתר. לעותר טענות שונות בעתירה נגד ההליכים הננקטים נגדו. בין היתר הוא טוען שבשל בעיות תכנוניות כל תושבי השכונה ללא יוצא מן הכלל נאלצו לנקוט "במהלך הרחבה בלתי חוקי". ומעבר לכך נעשו מהלכים כדי להסדיר סופית את המצב החוקי בשכונה. לפי הטענה, המשיבה 1 שינתה "באופן פתאומי" את התנהלותה בעניינים אלה. רק העותר ודייר נוסף קיבלו התראה לביצוע הריסה. נטען עוד, בין היתר, שהתנהלות המשיבים אינה כדין ויש בה משום רדיפה והתעמרות. כן נטען להתיישנות.

במסגרת בקשה לצו ביניים שהוגשה בהליך, הגישו המשיבים תגובה מקדמית לעתירה. בין יתר הטענות לדחיית העתירה, נטענה טענת סף של חוסר סמכות עניינית. לפי טענה זו בית המשפט המוסמך לדון בטענות שבעתירה הוא בית המשפט לעניינים מקומיים באזור. המשמעות היא שבית משפט זה לא צריך להידרש לעתירה שבכותרת אם בשל קיומה של סמכות ייחודית לבית המשפט לעניינים מקומיים; ואם בשל קיומו של סעד חלופי. מעבר לכך נטענו גם טענות של חוסר נקיון כפיים; אי מיצוי הליכים; וכן טענות לגופה של העתירה וכדי דחייתה.

ניתנה לעותר האפשרות להגיב לטענות המקדמיות ובכלל זה לסוגיית הסמכות העניינית. העותר טוען שבית משפט זה מוסמך לדון בעתירתו. פסיקת בית המשפט הגבוה לצדק דנה במשך שנים בעתירות שעניינן פעילות הרשויות הישראליות באזור. מצב דברים זה לא השתנה עם חקיקתו של חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000, והסמכת בית משפט זה לדון בעניינים שהיו בעבר בסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק בלבד. נטען שיש לפרש את סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים בצורה רחבה ולהחילה גם על החלטות של רשות באזור. לחלופין ביקש העותר שההחלטה בשאלת סמכות בית משפט זה לדון בעתירה תידון בהרכב שלושה. ולחלופי חלופין, התבקש בית המשפט להעביר את ההליך לבית המשפט המוסמך לשיטתו – שהוא בית המשפט הגבוה לצדק – וזאת מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.

לאחר שעיינתי במכלול החומר שלפניי, מסקנתי היא שדין העתירה להיות מסולקת על הסף מפאת חוסר סמכות עניינית. בפסיקה ענפה של בית משפט זה נקבע שתחולתו של חוק בתי משפט לעניינים מינהליים היא טריטוריאלית במובן זה שהחוק אינו מסמיך את בית המשפט לעניינים מינהליים לברר עתירות שעניינן החלטות של רשויות הפועלות באזור ומכוח סמכותו של המפקד הצבאי (ראו ת"צ (י-ם) 27643-06-11 מילר נ' עיריית מעלה אדומים (20.3.2012) פסקה 9 להחלטה – והאסמכתאות שם; כן ראו בש"א (י-ם) 7850/04 מונטה נ' המועצה המקומית אורנית (5.9.2004); בש"א 1556/06 המועצה הדתית עמנואל נ' המועצה המקומית עמנואל (3.7.2006)). עמדה זו של תחולה טריטוריאלית בלבד של החוק אף מצאה חיזוק באמרת אגב בהחלטתו של בית המשפט העליון ברע"א 7665/06 לנציאנו נ' עיריית אריאל (11.9.2007), פסקה 9 לפסק הדין). העותר לא הפנה את בית המשפט לקביעה מפורשת בחוק המסמיכה את בית המשפט לעניינים מינהליים לדון במושא עתירתו (ראו והשוו בג"ץ 4487/08 עמותת רופאים לזכויות אדם נ' מפקד כוחות צה"ל בעזה (4.9.2008); והשוו ודוקו בג"ץ 9366/10 סורחי נ' משרד הפנים (29.1.2012)).

במצב דברים זה דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר סמכות עניינית. לא מצאתי מקום להיזקק לטענת העותר בעניין הצורך בהכרעה בעניין זה בהרכב שלושה. כך הדבר שכן כפי טענת העותר, קביעת ההרכב לדיון בבית המשפט לעניינים מינהליים שמעבר לשופט אחד היא בסמכותו של נשיא בית המשפט המחוזי או סגן הנשיא (סעיף 4(א) לחוק). עתירה זו הוגשה והתבררה מלכתחילה לפני דן יחיד. העותר היה ער לטענת חוסר הסמכות בתגובה המקדמית (שהוגשה במסגרת צו הביניים שהתברר לפני מותב אחר כדן יחיד). חרף זאת הוא לא ביקש עד לעת הזו בקשה בנדון מנשיא בית המשפט או מסגן הנשיא. ובמצב דברים זה ובנקודת זמן זו אין מקום להיזקק לבקשה זו שממילא אין היא בסמכותי בהתאם לסעיף 4(א) לחוק. אין גם מקום להיעתר לבקשה החלופית הנוספת של העותר בעניין העברת ההליך לבית המשפט הגבוה לצדק. מבלי הבעת עמדה בשאלה מהי הערכאה המוסמכת בנסיבות העניין לדון בעתירה, הרי שבכל הקשור להעברת הליכים לבית המשפט הגבוה לצדק – שזו בקשת העותר – כבר נקבע שאין מקום לעשות כן תוך שימוש בסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט (וראו רע"א 3748/05 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שרת התקשורת (6.5.2005)).

העתירה מסולקת אפוא על הסף מבלי שאביע עמדה ביתר הטענות שהעלו הצדדים. לא מצאתי מקום לעשיית צו להוצאות בנסיבות המקרה משעה שהתגובה המקדמית באה במסגרת הבקשה לצו ביניים ומבלי שהמשיבים נדרשו להגשת כתבי טענות נוספים בעניין הסמכות העניינית מעבר לכך. כפי המבוקש, יעמוד צו הביניים שניתן בתוקפו בהליך זה לפרק זמן נוסף על מנת לאפשר לעותר לכלכל את צעדיו וזאת עד ליום 18.1.2015. האגרה תושב כפי המבוקש, בניכוי הסכום הקבוע בתקנות.