עת"מ 13982-04-13

עתירה כנגד החלטת המשיב מיום 8.11.2012 בה סורבה בקשת העותר 2 (להלן: "העותר") ליתן לו מעמד קבע בישראל, וכן כנגד החלטת ועדת ההשגה לזרים (להלן: "הועדה") מיום 6.1.2013 אשר אישרה את ההחלטה האמורה.

הרקע לעתירה

1. העותרת 1 (להלן: "העותרת") הינה ילידת 1978, תושבת קבע בישראל אשר נישאה לתושב "האזור". במהלך השנים נולדו לבני הזוג חמישה ילדים. העותר הוא בנה הבכור של העותרת, יליד 18.4.1994, כיום בן 20 ובעניינו נסובה העתירה שבפנינו. ארבעת הילדים האחרים רשומים כיום כתושבי קבע בישראל.

    

2. העותרת הגישה לראשונה ביום 28.9.95 בקשה לאיחוד משפחות עבור בן זוגה, כאשר העותר היה נלווה לבקשה. הבקשה נדחתה בנימוק שלא הוכח כי העותרת ניהלה מרכז חיים בישראל. בחלוף 12 שנה, במהלך חודש דצמבר 2007 הגישה העותרת בקשה לרישום חמשת ילדיה במרשם האוכלוסין הישראלי (להלן: "הבקשה הראשונה"; קיימת מחלוקת שאיננה רלוונטית לעניין, באיזה יום בחודש דצמבר הוגשה בקשה זו. בכתב העתירה צוין כי הבקשה הוגשה ביום 23.12.2007, אולם בכתב התשובה אליו גם צורף כנספח העתק הבקשה, בראשה מצוין התאריך 2.12.2007, נטען כי הבקשה התקבלה ביום 6.12.2007). ביום 23.12.2007 נדחתה הבקשה הראשונה בנימוק שמרכז חייה של העותרת עד לחודש ינואר 2007 היה בשייח' סעד שמחוץ לתחומי ישראל. בחלוף כשנה לאחר מכן, ביום 12.2.2009 הגישה העותרת בקשה נוספת לרישום חמשת ילדיה (להלן: "הבקשה השנייה"), וביום 5.5.2009 הגישה בשנית בקשה לאיחוד משפחות עבור בן זוגה. ביום 3.3.2010 נשלחה החלטת המשיב, לפיה תינתן לעותר אשרה מסוג הפנייה לקבלת "היתר מת"ק" (שמשמעותו היתר זמני לשהייה בישראל מטעם מפקד האיזור); גם לבן זוגה תינתן אשרה מסוג הפנייה לקבלת היתר מת"ק; שלושה ילדים נוספים של העותרת יירשמו במעמד א/5 לשנתיים; והבת הרביעית שלה תירשם כתושבת קבע. בהתאמה, ניתנה לעותר ביום 18.3.2010 הפנייה למת"ק לשנה, אשר הוארכה לבקשת העותרת ביום 1.3.2011 וביום 6.3.2012.

    

3. כאן המקום לציין כי לפי חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: "הוראת השעה"), ככלל, לא יינתן רישיון ישיבה בישראל והיתר לשהייה בישראל לתושב ה"אזור", אלא בהתאם לחריגים הקבועים בהוראת השעה. בין היתר, בסעיף 3א להוראת השעה, נקבע כי ניתן ליתן לקטין שטרם מלאו לו 14 שנים רישיון לישיבה בישראל, ולקטין שמלאו לו 14 שנים – היתר שהייה בישראל, אם מתגורר דרך קבע בישראל.

    

   4.בחלוף כחצי שנה נוספת, ביום 6.8.2012 פנה ב"כ העותרים בבקשה לרישום העותר במעמד של תושב קבע בישראל בטענה כי הנטען במכתב המשיב מיום 23.1.2007 לפיו העותרים התגוררו בירושלים החל מחודש ינואר 2007 בלבד, הינו שגוי, שכן לטענתם, מגוריהם בירושלים החלו ביום 1.11.2001 ולא ביום 1.1.2007, ולכן אין מקום לקבל את הטענה כי לא השלימו מרכז חיים למשך שנתיים ימים במועד הגשת הבקשה הראשונה. עוד ביקשו העותרים לדון בבקשתו של העותר לרישום במעמד של תושב קבע, כבקשה של מי שטרם מלאו לו 14 שנה, אף אם לא יוכח כי השלים מרכז חיים במשך שנתיים בישראל עובר למועד הגשת הבקשה הראשונה, וזאת בהסתמך על עניין עת"מ 8340/08 אבו גית נ' שר הפנים (פורסם בנבו, 10.12.2008), (להלן: "עניין אבו גית", בו נקבע כי ההחלטה כי ילדים אינם זכאים למעמד כלשהו עד למילוי הדרישה של מרכז חיים בישראל במשך שנתיים, חורגת ממתחם הסבירות). ביום 9.10.12 ניתנה תשובת המשיב כי העותר אינו זכאי למעמד כלשהו אלא לאישורי שהייה בלבד, מכיוון שגילו בעת שהוגשה הבקשה השנייה היה מעל גיל 14, ולא ניתן בעת הזאת להשיג על ההחלטה בעניין הבקשה הראשונה, שניתנה זה מכבר בשנת 2007. פניה נוספת של ב"כ העותרים בעניין זה מיום 30.10.2012 נדחתה ביום 8.11.2012 על ידי המשיב. השגה שהגישו העותרים ביום 6.1.2013 לוועדה, נדחתה אף היא. בהחלטת הוועדה נקבע כי הבקשה הראשונה למתן מעמד לעותר סורבה כדין, וממילא השגה על החלטה זו הינה תאורטית, משניתנה כבר בשנת 2007. עוד נקבע, כי מכיוון שהבקשה השנייה הוגשה כאשר מלאו לעותר 14 שנה, אין מקום להתערב בהחלטת המשיב להפנות את העותר לקבלת היתרי מת"ק בלבד. בשל דחיית ההשגה, נולדה העתירה שבפניי.

    

   טענות הצדדים

   5.לטענת העותרים, יש לקבוע כי "המועד הקובע" לקביעת גילו של העותר לעניין הוראות סעיף 3א להוראת השעה, הינו מועד הגשת הבקשה הראשונה בעניינו. טענה זו מתבססת על פסיקת בית המשפט כפי שהתקבלה מאוחר יותר, בעניין אבו גית, לפיה כאמור, היה על המשיב להזדקק לטענות העותרים בבקשה הראשונה ולתת לקטינים, לרבות העותר, אשרות שהייה זמניות עד להשלמת תקופת שנתיים של מרכז חיים בישראל. לטענת העותרים, החלטת המשיב בבקשה הראשונה, שלא להידרש לבקשת העותרים כלל, בנימוק שטרם הושלמו שנתיים ימים של מרכז חיים בישראל, ניתנה בשל מצב משפטי מוטעה ששרר בזמנו. בהתאם לפסק הדין בעניין אבו גית, היה מקום ליתן לעותר אשרת שהייה זמנית לתקופה של שנתיים, שבסופה – אם יוכחו טענותיו לניהול מרכז חיים קבוע בישראל, ישודרג מעמדו למעמד קבע, לפי הוראות תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974 (להלן: "תקנות הכניסה לישראל"). משכך, ומכיוון שאין להתייחס בביטול מוחלט לתקופת ביניים זו כאילו לא הייתה, יש לראות בנסיבות מקרה זה את המועד הרלוונטי לצורך קביעת מעמדו של העותר במועד הגשת הבקשה הראשונה, בחודש דצמבר 2007, אז היה העותר כבן 13, ולא במועד הגשת הבקשה השנייה בחודש פברואר 2009, אז היה העותר כבן 15.