כהן נ' עיריית ירושלים ואח'

1.דין הבקשה למתן צו ביניים להידחות.

2. בעתירתו מבקש העותר להורות למשיבה 1 להפעיל את סמכויותיה על-פי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, לסגירת מרכול המופעל על-ידי משיבה 2 בירושלים, זאת בגין טענותיו בדבר מטרדים שמסב העסק לעותר, ואי-עמידה בתנאי רישיון שהונפק למשיבה 2 בעבר. במקביל לעתירה הוגשה בקשה לצו ביניים, שיאסור על משיבה 1 לחדש את רישיון העסק של משיבה 2, או להאריך את תוקף הרישיון הזמני, עד למתן פסק-דין בעתירה.

3.על-פי תקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי-דין), התשס"א-2000, בקשה לצו ביניים יש להגיש בנפרד מן העתירה, ובה יש לפרט את העובדות והנימוקים התומכים בה, וניתן אף להפנות לעובדות ולנימוקים שבעתירה. הבקשה לצו ביניים הייתה לקונית ביותר; וכל מה שנטען היה כדלהלן: "מתן צו הביניים המבוקש נועד לשמור על המצב הקיים עקב הגשת העתירה"; "מתן צו הביניים כמבוקש נועד למנוע קביעת עובדות בשטח באופן חד צדדי"; "יתר נימוקי הבקשה והעובדות שעליהן היא נסמכת מפורטים בעתירה ובתצהיר המאמת אותן".

3.משיבה 1 טוענת, כי למשיבה 2 הונפק רישיון עסק כדין, וכי הפעילות בעסק נתונה תחת פיקוח ובדיקה הדוקים מטעם משיבה 1, כדי לוודא שהעסק פועל בהתאם לתנאי הרישיון, ובין השאר - מבלי לגרום למטרד בעת פריקה וטעינה של סחורות. היא גורסת, כי העתירה מבוססת על נימוקים עובדתיים ומשפטיים מוטעים; כי לעסק – הממוקם בבית משותף ביחידה שייעודה התכנוני הוגדר "אגף מסחרי" – נופק רישיון כדין, לאחר קבלת אישורם של כל הגורמים מקצועיים שבדקו את העסק; כי הרישיון מחודש באופן רציף מדי שנה; וכי נעשות בדיקות על-ידי משיבה 1 כדי לוודא שהעסק עומד בתנאי הרישיון. לגרסתה, אין בסיס למתן צו ביניים, הואיל וסיכויי העתירה להתקבל קלושים, והיות שמאזן הנוחות נוטה נגד המבקש, ובפרט לאור העובדה שהעותר מבקש לשנות מצב קיים, שלפיו מתחדש רישיון העסק מדי שנה.

4.משיבה 2 טוענת, אף היא, כי לעסק נופק רישיון כדין, לאחר שבמקום מתנהלים עסקים החל משנות ה-80; כי כל הגורמים המקצועיים בדקו את העסק ואישרו את עמידתו בתנאים שנקבעו ברישיון; כי היענות לבקשה, בכל הנוגע לבקשה שלא לחדש את הרישיון הנוכחי, עלולה לגרום לסגירת העס ולפגיעה בעובדיו. באשר למאזן הנוחות, ציינה משיבה 2, כי העותר כלל לא הציג את שיקולי מאזן הנוחות בעניינו, כאשר מדובר בשינוי מצב קיים לעומת 30 השנים האחרונות.

5.על-פי תקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים ניתן להכריע בבקשה לצו ביניים על-יסוד הבקשה והתגובה בלבד. הואיל והמבקש לא העלה כלל בבקשה לצו ביניים את הטיעונים הרלבנטיים למתן צו ביניים, שהִנם סיכויי העתירה ושיקולי מאזן הנוחות, היה מקום לדחות את הבקשה לצו הביניים לאחר קבלת תגובות נהמשיבים, מבלי לבקש את תשובת המבקש. עם זאת, ביקשתי את תשובתו של המבקש לתגובות המשיבים.

6.בתשובת המבקש לתשובות המשיבים, שהוגשה ביום 15.5.18, התייחס העותר, לראשונה, לשיקולי מאזן הנוחות, אך תוכן הדברים לא התייחס למאזן הנוחות, וכל שציין הוא שהפרת תנאי הרישיון על-ידי משיבה 2 מהווה "זלזול בציבור וברשויות אכיפת החוק", "ולא יעלה על הדעת שבמסווה של שמירה על זכויות עובדים תינתן לגיטימציה משפטית להפרת החוק והסדר הציבורי".

7.לאחר בחינת טיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה לצו ביניים להידחות; זאת מטעמים של מאזן הנוחות, ללא צורך שאתייחס לשאלת סיכויי העתירה.

באשר לשאלת סיכויי העתירה, הרי ששתי המשיבות, הן הרשות המינהלית – מנפיקת רישיון העסק, והן מפעילת העסק, גורסות כי העסק פועל כדין תחת פיקוח הרשות המינהלית. המחלוקת בין הצדדים נסבה בשאלה, האם בהפעלת העסק, ובפרט בנוגע לפריקת סחורות, נגרמים מטרדים לעותר; והיא תוכרע בדיון בעתירה לגופה. מכל מקום, אינני נדרש להכריע בשאלת סיכויי העתירה בעניין מחלוקת זו, שכן שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף לדחיית הבקשה. כאמור, העותר לא ציין בבקשה לצו ביניים מדוע שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף למתן צו כאמור, והתייחס לשיקולי מאזן הנוחות, לראשונה, רק בתשובה לתגובת המשיבים. סבורני, כי שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף לדחיית הבקשה לצו ביניים. הנזק שיוסב למשיבה 2 כתוצאה ממתן הסעד הזמני המבוקש – סגירת העסק, הוא רב ומשמעותי אל מול הנזק שיגרם על-פי הנטען לעותר אם לא יינתן הצו – המטרד הנטען על-ידו; ומכל מקום – דחיית הבקשה תותיר מצב קיים, שבו מתחדש רישיון העסק מעת לעת, בכפוף לבדיקת הגורמים המקצועיים של העירייה.

8.אשר-על-כן, הבקשה לצו ביניים נדחית.