עת"מ 13520-03-13 חלס נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב

תכליתה של עתירה זו היא למנוע מן המשיבה לבצע הריסת מבנה מסוים והוא על בסיס טענה שהריסת המבנה שיועד להריסה בוצעה זה מכבר במלואה ואין כל בסיס חוקי להריסת מבנה נוסף.

הנסיבות

העותר הורשע ביום 11.10.10 בעבירות בניה ללא היתר לפי סעיף 145 ו- 204 (א) לחוק התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז-1967. על פי גזר הדין מיום 10.1.11 נדרש העותר להרוס את הבניה האסורה, שלפי האמור בכתב האישום, כללה בניית קירות קונסטרוקציה וסככה בשטח של 86.3 מ"ר, ברחוב לוינסקי מספר 121, גוש 6944, חלקה 149.

העותר הגיש ערעור על פסק הדין, אולם התגבשה הסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין ומכוחה ניתנה לעותר אורכה של 45 ימים לביצוע ההריסה. נקבע בפסק הדין שאם ההריסה לא תתבצע בתוך פרק הזמן המוגדר, תהיה הוועדה המקומית רשאית לבצע את הדבר ולחייב את העותר בהוצאות [עפ"א 47271-02-11].

העותר ביצע פעולות הריסה בנכס. מהנדס מטעם הוועדה המקומית שביקר במקום ביום 19.7.11 כתב דו"ח ביקורת שממנו עולה שההריסה בוצעה באורח חלקי בלבד (נהרסו שני קירות וחלק מהגג).

העותר פנה למשיבה ולאחר מכן לבית המשפט לעניינים מקומיים בטענה כי ביצע את הנדרש ממנו. בית המשפט שמע את טענות העותר וביקש את תגובת הוועדה המקומית (בין היתר נמסר לו, בתגובה, שבביקור נוסף בשטח מיום 19.12.11, נמצא שההריסה טרם הושלמה).

בסופו של דבר, מחק בית המשפט לעניינים מקומיים את ההליך, משום שסבר שאין לו סמכות לדון בכך וכי את העניין יש להביא אל הערכאה המוסמכת לדון בהליך מסוג זה [ת"פ 12778/08].

בנסיבות אלה הוגשה העתירה דנן.

עיקר טיעוני העותר

בפי העותר טענה פשוטה. המחויבות לביצוע ההריסה קוימה; עיקרהּ בידי העותר עצמו ומיעוטה בידי המשיבה שביצעה "השלמת הריסה".