עת"מ 12722-12-14 שותפות שם טוב ואח' נ' תל אביב ואח'

1.העותרים מנהלים עסק ברחוב מסריק 14 בתל אביב (להלן: "העסק"). מכוח הרישיון הקבוע של העסק, רשאים העותרים לפתוח אותו בכל לילה עד השעה 02:00 לפנות בוקר. לעסק היה היתר להוצאות שולחנות למדרכה מחוץ לעסק. העתירה מכוונת להחלטת המשיבים (שיכונו להלן יחד לשם הנוחות גם "העירייה"), בה נקבע כי העסק רשאי להוציא שולחנות וכסאות למדרכה רק עד השעה 24:00.

העותרים עתרו כי בית המשפט יורה על ביטול התנאי המיוחד בהיתר הצבת שולחנות וכסאות מחוץ לעסק שלהם, שלפיו "לפי דרישת הרשות לאיכות הסביבה, מוגבלת ישיבה מחוץ לעסק עד השעה 24:00 בלבד, לאור רעש מפעילות העסק" (להלן: "התנאי המיוחד"). לגישת העותרים, ניתן להם מלכתחילה היתר חריג להוצאות שולחנות וכסאות עד השעה 01:00. ביום 7.5.2013, הם קבלו הודעה לפיה הוחלט כי הישיבה מחוץ לעסק מותרת רק עד השעה 24:00.

2.העותרים העלו מספר רב של טענות ביחס להחלטה זו, כאשר כפי שיפורט להלן, טענתם העיקרית היא כי העירייה נהגה כלפיהם באופן שהפלה אותם לרעה לעומת עסקים אחרים בעיר תל-אביב, שחרף הדמיון ביניהם לבין העסק של העותרים, קבלו מהעירייה יחס שונה. העותרים טענו כי העירייה נהגה כלפיהם במשוא פנים ותוך אכיפה בררנית, באופן שרירותי ומפלה.

השתלשלות האירועים

3.לוח הזמנים הרלוונטי העולה מעמדות הצדדים הוא כדלקמן –

בחודש מאי 2012 הגישו העותרים בקשה לרישיון עסק לעסק. לעסק ניתן רישיון מכוחו הותר לו לפעול לצמיתות עד השעה 02:00 (היתר זה יכונה להלן גם: "היתר לילה"). במועד זה הגישו העותרים גם "בקשה לחוות-דעת להיתר" בה התבקשה הרשות לתת להם היתר ל"העמדת שולחנות וכסאות בשטח של ר"מ 10.9 על המדרכה"(בקשה זו צורפה כנספח ה' לעתירה).

לעסק ניתן היתר להצבת שולחנות וכסאות שתוקפו היה מיום 1.11.2012 ועד יום 31.10.2013.

ביום 31.5.12 – נערכה ביקורת של העירייה בה נמצא לגרסת המשיבים כי מחוץ לעסק יש רעש חזק. העותרים נדרשו לערוך חוות-דעת אקוסטיות.

ביום 14.6.12 – קבלה העירייה מכתב מוועד דיירי אחד הבניינים הסמוכים לעסק.

ביום 21.6.12 – פנו העותרים לעירייה – כך עולה מטענות העירייה, וטענו כי הם חרדים לשלוות השכנים. הרשות לאיכות הסביבה התנגדה למתן הרישיון לאור הרעש.

ביום 1.8.12 – נערך לעותרים שימוע. העותרים הודיעו לעירייה - כך לטענתה - כי הם החליטו מיוזמתם להגביל את שעות הפעילות של העסק עד חצות כדי להקטין את המטרד לשכנים. העותרים טענו כי החלטה זו התקבלה כאשר "חרב ביטול ההיתרים" היתה מונחת על צווארם, ולכן לא היתה להם ברירה אלא לקבל את תכתיב הרשות, תוך תקווה שבחיי המעשה ההחלטה לא תביא לסגירת העסק (ר' ס' 11 לעתירה).