עת"מ 12672-04-14 חטאב נ' עירית תל-אביב-יפו

הבקשה

1. לפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות מטעם העותר לדיון מיום 17.1.16. בנוסף, התבקש ביהמ"ש להשיב על כנו צו עיכוב הליכי גבייה נגד העותר שניתן ביום 1.5.2014 ובנוסף התבקש ביטול ההוצאות שנפסקו לחובת העותר בפסק הדין.

2. לטענת העותר, בפסיקה נקבעו שני מצבים לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. האחד – ביטול מחובת הצדק כאשר אחד הצדדים לא הוזמן כחוק; השני – על פי שיקול דעת בית המשפט כאשר צד הוזמן כחוק אך לא הופיע. במקרה זה, בית המשפט שוקל מה הסיבה שאותו צד לא הופיעה לדיון ומהם סיכויי ההצלחה בתובענה ככל שיבוטל פסק הדין. כמו כן טען, שבתי המשפט שוקל את זכות הגישה לערכאות וזכותו החוקתית של בעל דין לקבלת יומו בבית המשפט.

   לגישת העותר, המצב השני (ביטול על פי שיקול דעת בית המשפט) הוא הרלוונטי לענייננו.

   אשר לשיקול הראשון – הסיבה לאי ההתייצבות - טען העותר כי לא ידע על מועד הדיון שכן לא קיבל על כך מידע מעורך דינו הקודם או מהלשכה לסיוע משפטי. נטען, כי העותר מיוצג על פי מינוי הלשכה לסיוע משפטי עקב מצבו הכלכלי. ב"כ הקודם של העותר עדכן את המשיבה קודם לדיון כי משרדו הפסיק לייצג, אך העותר לא קיבל כל הודעה מבא כוחו אודות מועד הדיון ולא קיבל הודעה על החלפת עו"ד אלא לאחר פסק הדין. העותר צירף מכתב מהלשכה לסיוע משפטי מיום 14.2.16 ובו אישור כי עקב עומס עבודה חריג בלשכה חלה תקלה משרדית אשר הביאה לעיכוב בהוצאת החלטה על מינוי עו"ד מחליף לייצוג העותר. כן נכתב, כי הלשכה סבורה לאחר בדיקה נוספת של התיק כי לעותר טענות בעלות משקל שמן הראוי שיידונו בערכאות.

   אשר לשיקול השני – סיכויי העתירה, טען כי בפסיקה נקבעה שלשיקול זה חשיבות רבה שכן בהעדר סיכויי הצלחה לא תצמח תועלת מביטול פסק הדין. נטען, כי העתירה הוגשה בעקבות פתיחת תיק הוצאה לפועל נגד העותר בו ביקשה המשיבה למכור את דירת מגוריו עקב חובות ארנונה ומים, כשהעותר העלה בעתירתו טענות התיישנות ושיהוי מבוססות וכן טען כי דרישת המשיבה לוקה בפגמים, כמו כן חלות הגנות "דירת מגורים יחידה" וכי לא הוענקו לו הנחות המגיעות לו. לשיטת העותר, ניסו הצדדים להגיע לפשרה בתיק, ולא ניתן לומר כי העתירה אינה מגלה עילה.

3. המשיבה מתנגדת לבקשה. לגישתה, ב"כ הקודם של העותר ידע על מועד הדיון והודיע לה על הפסקת הייצוג .המשיבה ציינה זאת בפני בית המשפט במועד הדיון ועדיין ניתן פסק הדין.

   כמו כן נטען, כי הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור, שכן בהתאם לתקנה 18(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים, אם ניתנה החלטה במעמד צד אחד, רשאי בעל הדין לבקש את ביטולה בתוך 7 ימים מיום המצאתה. נטען, כי במקרה דנן פסק הדין נשלח לעותר ע"י המשיבה בדואר רשום עם אישור מסירה ביום מתן פסק הדין (17.1.2016), אך הבקשה הוגשה רק ביום 15.2.2016, מבלי שהעותר ציין ממתי הינו יודע על פסק הדין.

   לגופו של עניין טענה, כי סיכויי העתירה קלושים, למשיבה טענות טובות, ופסה"ד מציין כי "משלא התייצב העותר, וכאשר גם עניינה של העתירה מעלה קשיים לא מבוטלים כפי שעלה כבר במסגרת הדיון הקודם.. כי אז אין מנוס מלדחות את העתירה". עוד טענה, כי בסמכות בית המשפט לתת פסק דין אף ללא קיום דיון ועל פי כתבי הטענות בלבד, כך שממילא אין חובה לקיים דיון ואין זה בהכרח משנה אם העותר התייצב אם לאו. לבסוף טענה, כי הצעות הפשרה שהציע העותר נדחו על ידי המשיבה ועל כן הוגשה הודעה להמשך הליכים בתיק דנא.

4. בתשובה לתגובה טען העותר, כי בשורה של פסקי דין הכיר בית המשפט העליון בזכות הגישה לערכאות כזכות יסוד. נטען, כי העותר הוא איש קשה יום אשר עולם המשפט אינו מוכר לו, ניזון מהוראותיו של בא כוחו, ושעה שלא קיבל הודעה כלשהי עובר לדיון לא ידע על קיומו. עוד נטען, כי הלשכה לסיוע משפטי לקחה על עצמה אחריות מלאה לטעות לפיה לא מונה עו"ד אחר למבקש קודם לדיון, משכך לא יכול להיות חולק שאי התייצבות לדיון הינן מסיבה שלא תלויה במבקש.

   עוד טען, כי מעולם לא קיבל לידיו העתק פסק הדין, ולא בכדי המשיבה לא צירפה לתגובתה אישור המשלוח הנטען על ידה.

   לגופו של עניין טען שפסק הדין שדחה את העתירה אינו מנומק ובוודאי שלא דחה את העתירה לגופו של עניין, וכי מדובר במקרה רגיש העוסק בדירת מגורים של העותר.

    

   דיון והכרעה