העותרים חסרי תום לב, והם המנסים להשתמט מתשלום מס אמת, תוך ניצול נסיבות ספציפיות לטובת רווחתם האישית.
דיון והכרעה:
6.לאחר עיון בכלל המסמכים שלפני, ובהתייחס לנסיבות שקדמו לאירועי עתירה זו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להתקבל.
אל מסקנה זו הגעתי לאור הוראותיו הדווקניות של חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, ובהתייחס אל פסיקות השופטים המלומדים, הן מבית משפט זה והן מבית המשפט העליון, אשר דנו בהתנהלות המשיבות כלפי העותרים והגיעו למסקנה הדומה למסקנתי המצוינת לעיל.
ואבהיר;
7.סעיף 4 בחוק הערר קובע כך:
![מלבן 2]()
![]()
"4.(א)מנהל הארנונה ישיב למשיג תוך ששים יום מיום קבלת ההשגה.
(ב)לא השיב מנהל הארנונה תוך ששים יום – ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, זולת אם האריכה ועדת הערר האמורה בסעיף 5, תוך תקופה זו, את מועד מתן התשובה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שתקופת ההארכה לא תעלה על שלושים יום".
בנסיבות המקרה כאן, מנהל הארנונה לא השיב להשגה בתוך 60 הימים שנקבעו בחוק. חברי, כבוד השופט גרוסקופף, הסכים להכיר בנסיבות המיוחדות שאירעו אצל המשיבות, בעניין סכסוך העבודה בין המועצה לבין מנהל הארנונה היוצא, אשר תואר בפרק העובדות, וקבע כי תשובת היועץ המשפטי להשגה אינה תשובה כדין וכי על מנהל הארנונה החדש להשיב על ההשגה בתוך 21 יום.
בעשותו כן, קבע השופט גרוסקופף הארכת התקופה במהלכה יש להשיב להשגה, ובסופה, אם לא ישיב מנהל הארנונה להשגה, ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, כלשון סעיף 4 בחוק הערר.
על אף הארכה זו לא השיב מנהל הארנונה להשגת העותרים כאן, כאשר לטענתו עשה כן בשוגג. כך טענה באת כוח המשיבים בדיון המוקדם שהתקיים בעתירה זו:
"פסק הדין של כבוד השופט גרוסקופף במסגרתו התקבלה העתירה באופן חלקי ולמחרת בדק מנהל הארנונה את ההשגה והחליט להשאיר את התשובה להשגה כפי שהיא. מאחר ומדובר בשתי קבוצות של השגות, 31 ועוד קבוצה נוספת של 6 אנשים וכותרת ההשגה של העתירה ושל פסק הדין היה פסטרנק, אז בשוגג נשמט מעיניו כי קיימת השגה נוספת ולכן לא נשלחה תשובה נוספת לעותרים שלפנינו". (ראו פרוטוקול הדיון מיום 15.4.2015,עמ' 1)
מהאמור לעל עולה כי המשיבים מכירים בעובדה שההשגה לעותרים בעתירה זו לא נענתה על-ידם במועד שקבע חברי, כבוד השופט גרוסקופף.
יפים לעניין זה דברי כבוד השופטת דפנה ברק ארז בעע"מ 3440/12, עיריית אשדוד נ' מכשירי תנועה בע"מ, מיום 2.6.14 (פורסם בנבו, להלן:"עע"מ עירית אשדוד"), פסקה 12, בהתייחסה אל הוראת סעיף 4 בחוק הערר וההסדר הקבוע בו, בנוגע לקבלת ההשגה במקרה של איחור במתן תשובה להשגה:
"ההסדר הקבוע בסעיף זה הוא מחמיר יותר בהשוואה להסדרים אחרים בכל הנוגע לעמידת הרשות בלוחות זמנים – הוא קובע פרק זמן קשיח של 60 יום למתן תשובה, אשר ניתן להארכה רק במקרים מיוחדים, ואף זאת רק לתקופה של שלושים ימים נוספים ובהחלטה של ועדת הערר הפועלת על-פי החוק (כלומר, מנהל הארנונה אינו רשאי להחליט על כך בעצמו). אי-עמידה בפרק הזמן הסטטוטורי שנקצב למתן תשובה מובילה לסנקציה חריפה – התייחסות להשגה כאילו התקבלה לכל דבר ועניין, לכאורה ללא שיקול דעת נוסף".
ובהמשך בסעיף 13 בפסק הדין:
"אכן, כפי שכבר ציינתי, הסנקציה הקבועה בסעיף 4(ב) לחוק הערר היא חריפה. ניתן אף להודות כי בהסתכלות הבוחנת את נסיבותיו של מקרה פרטי זה או אחר אפשר להגיע למסקנה כי הפעלתה של הסנקציה האמורה עלולה לפגוע באופן לא מוצדק לכאורה בקופה הציבורית המשרתת את טובת הכלל. אולם, במבט רחב יותר, יש לייחס משקל רב לחשיבות הנודעת למתן תשובות במועד להשגות בתחום הארנונה, על מנת לתרום לתכנון הכלכלי של פעולותיהם של הנישומים, ובעיקר כאשר הדעת ניתנת לאופי העתי של הארנונה (שהיא תשלום בגין תקופה מסוימת) המחייב את סיום ההתדיינות בקשר אליה בתוך תקופה קצרה יחסית. גם עיון בהיסטוריה החקיקתית של חוק הערר תומך במסקנה כי תכליתו הייתה להבטיח קיומו של מנגנון יעיל ומהיר עבור האזרח לבירור סכסוכים שהינם עובדתיים במהותם"
ועוד בסעיף 18 בפסק הדין:
"המסקנה לפיה יש לייחס משקל משמעותי ללשונו המצווה של הסעיף מתחדדת לנוכח ההשוואה לחוקים אחרים שבהם לא נקבעה כלל סנקציה הנלווית לאי-עמידה במועד סטטוטורי."
מדברי כבוד השופטת ברק –ארז אנו למדים כי המחוקק קבע מועד קשיח למתן תשובה, אותו מוסמכת רק ועדת הערר להאריך מטעמים מיוחדים, כאשר במקרה כאן בא המשפט המנהלי (כבוד השופט גרוסקופף) בא בנעליה, ובכל מקרה, מנהל הארנונה איננו רשאי להחליט על הארכת המועד בעצמו.
מכאן, משנודע למשיבים על טעותם ועל מתן התשובה באיחור, מנהל הארנונה לא היה מוסמך להחליט על דעת עצמו על אי קבלת ההשגה, בין אם סבר שתשובה ניתנה על ידי היועץ המשפטי למועצה במועד, ובין אם משום שהתשובה לא נשלחה על-ידי מנהל הארנונה "בשוגג", כפי שטען במכתבו מיום 18.12.14, המצוטט בפרק העובדות. משנענתה ההשגה באיחור, היה על המשיבים לקבל את ההשגה במלואה.
8.בדיון שהתקיים לפני ביקשו העותרים לדחות את ההחלטה בעתירה עד להחלטת בית המשפט העליון בערעור שהגישו על החלטת כבוד השופט גרוסקופף, אלא שסירבתי לבקשה זו, מן הטעם שהעותרים זכאים לשומה סופית, ואין להשתהות עוד במתן אותה שומה.
החלטתי זו מתחזקת נוכח השתלשלות האירועים בין הצדדים, כפי שתוארו לעיל וכפי שאחדד כאן:
מדובר בעותרים אשר מאז שנת 2009 משיגים נגד שומות הארנונה שהוצאו להם על ידי המשיבים. כל השגותיהם נדחו והם פנו בערר אל וועדת הערר לענייני ארנונה. עניינם לא נדון בוועדות הערר עד לעת האחרונה, משום שוועדת הארנונה, מסיבות שאינן ברורות כלל ועיקר, לא התכנסה לדון בעניינם, על אף פניות חוזרות ונשנות.
בעבר פנו הצדדים בעתירה לבית משפט זה (חברי, כבוד השופט פינקלשטיין), לאחר שהשיגו על הארנונה לשנה 2011. באותה שנה, השיב מנהל הארנונה להשגה באיחור שלושה ימים, והנישומים עתרו לבית המשפט לקבוע כי על ההשגה להתקבל במלואה נוכח האיחור במתן התשובה. בעתירה שהוגשה מטעמם קבע כבוד השופט פינקלשטיין, בפסקה 11, באופן חד משמעי, כי איחור במתן התשובה להשגה, משמעו כאילו ההשגה התקבלה, ולמנהל הארנונה לא ניתן כל שיקול דעת בעניין המועדים בהם נקט החוק (ראו עת"מ (מרכז) 15882-08-11, י. פסטרנק ושות' ו- 21 אח' נ' מועצה מקומית באר יעקב, מיום 6.3.2012 (פורסם בנבו), פסקה 11 בפסק הדין).
על פסק דין זה (עת"מ 15882-08-11) ערערו המשיבים לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון אמנם קיבל את החלטת הצדדים למחוק את הערעור, אך מצא להוסיף כי מן הראוי שמנהלי הארנונה יקפידו ליתן תשובה להשגה זמן מספיק לפני 60 הימים שנקבעו בחוק (ראו עע"מ 2532/12, מועצה מקומית באר יעקב נ' י. פסטרנק ואח', מיום 2.10.2013 (פורסם בנבו))
על פסיקה זו חזרה כבוד השופטת ברק ארז במשנה סדורה, בעניין אחר, בעע"מ עירית אשדוד אשר צוטט לעיל, לפני כשנה.
לאחר פסק הדין של כבוד השופט פינקלשטיין והחלטת בית המשפט העליון בעניינו, המשיכו העותרים להשיג על שומות הארנונה שהוצאו להם גם לשנים 2012-2013, מבלי שהערר שהגישו על כל דחיות ההשגות על ידי מנהל הארנונה זכו לדיון בוועדה הערר.
נכונים הדברים גם לשנה 2014. גם נגד השומה לשנה זו הגישו העותרים השגה, אלא שכאמור בפרק העובדות, השגה זו נדחתה לא על ידי מנהל הארנונה, כפי שנעשה בשנים עברו וכפי שקבוע בחוק הערר, אלא נדחתה על ידי היועץ המשפטי של משיבה 1. עתירת העותרים נגד מתן תשובה להשגה על ידי יועץ משפטי למועצה, התקבלה, כאמור, חלקית, ועל פסק דין זה הגישו המשיבים ערעור לבית המשפט העליון, אשר טרם הכרע, כאשר לדידם, כפי שמסרה באת כוח המשיבים בדיון שהתקיים לפניי, ההשגה שנחתמה על ידי היועץ המשפטי למועצה מהווה תשובה חוקית להשגה, והם תקווה כי כך יפסוק בית המשפט העליון.
אומר כבר עתה כי לעניות דעתי, צדק כבוד השופט גרוסקופף עת קבע כפי שקבע, ובכל מקרה, נכון למועד כתיבת שורות אלה, פסק דינו הוא פסק הדין הקובע בין הצדדים.
9.מכל העובדות המתוארות לעיל עולה מצב עגום עד לא נתפס וקשה להבנה בכל הנוגע לזכותם של העותרים מחד והתנהלות המשיבים עלפי העותרים לאורך השנים מאידך.
העותרים מצדם זכאים למתן תשובה בנוגע להשגות והעררים שהגישו תוך זמן סביר. העותרים הגישו שנה אחר שנה השגה, השגותיהם נתקלו בדחייה החוזרת על עצמה מבלי שהתכנסה ועדת ערר לדון בעררים שהוגשו. מבלי לקבוע דבר בנוגע לסיכוי ההצלחה של ההשגות, אני מוצאת כי התארכות הליכי ההשגה והערר בעניינם של העותרים אינה סבירה וחריגה באופן קיצוני. זכותו של הנישום לסופיות השומה, בהתאם לחוק, תוך זמן סביר, נקבעה זה מכבר בפסיקה, על מנת שיוכל לתכנן, כלכלית, את פועלו, ובהתייחס לאופי העתי של הארנונה הנקבעת והמשולמת אחת לשנה, בכל שנה.
המשיבים קבלו תזכורת, הן מבית משפט זה והן מבית המשפט העליון המתייחסות לתפקידו של מנהל הארנונה על פי חוק, על המצופה ממנו בהתייחסותו אל ההשגות המוגשות אליו ואל סד הזמנים בו עליו לעמוד.
התנהלות המשיבים כאן מלמדת על העדר הפנמה של פסקי הדין שניתנו בעניינן הצדדים לעתירה זו.. לאחר פסק הדין של חברי, כבוד השופט גרוסקופף, ענה מנהל הארנונה על השגת העותרים בעתירה שם בחלוף יום אחד בלבד. יש אמת בטענות העותרים, וקשה להימלט מן התחושה שתשובת מנהל הארנונה להשגה הועתקה משנים עברו ללא בדיקה לגופו של עניין, בניגוד לחובתו על פי דין ובניגוד לכללי המנהל התקין. אין לי ספק כי אילו היה ממלא מנהל הארנונה את תפקידו על פי חוק, היה נמנע אותו "שוגג" שהביא לעובדות הנטענות בעתירה זו.
בהתייחס לטענות המשיבים האחרות - אכן, מצבה הכלכלי של משיבה 1 קשה, אך אין בו כדי להכשיר התנהלותה. אינני מוצאת מקום להחיל את דוקטרינת הבטלות היחסית שכן המשיבים לא נתנו כל טעם ענייני לעשות כן, למעט הפגיעה בקופת הציבור.
מקום בו ממילא התעכבה שומת העותרים נוכח מחדלי המשיבות, עד להכרעת בית משפט זה בעת"מ י. פסטרנק, ניתנה למשיבות ארכה לענות להשגה, אך גם אז נענו חלק מההשגות בלבד, בנסיבות אלה יש להעדיף את אינטרס הפרט לסופיות השומה, אל מול אינטרס הציבור בגביית מיסים לטובתו, עליו אמונות המשיבות.
המשיבים נהגו כלפי העותרים ברשלנות, אם לא למעלה מכך, ועל המשיבים לשאת בתוצאות.
סוף דבר:
10.העתירה מתקבלת.
השגת העותרים לשנת המס 2014 מתקבלת במלואה.
המשיבים יוציאו לעותרים שומת מס מתוקנת לשנת המס 2014, בהתאם לטענות העותרים בהשגה לשנת מס זו.
המשיבים ישיבו לעותרים כל סכום ששולם ביתר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד תשלום היתר ועד למועד ההשבה בפועל.
בנסיבות העניין, יישאו המשיבים בהוצאות העותרים כולם בסך 30,000 ₪.
המזכירות תמציא עותק פסק הדין לצדדים ולבאי כחם.
ניתן היום, י"ד סיוון תשע"ה, 01 יוני 2015, בהעדר הצדדים.
