עת"א 62038-05-16 רשיד(אסיר) נ' שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר - זימונים ואח'

הרקע לעתירה וטענות הצדדים:

בפני עתירת אסיר במסגרתה מבוקש ליתן צו המורה למשיב לשלב את העותר בסבב חופשות.

העותר מרצה מאסר של 4 שנים החל מיום 8.5.15 (בניכוי תקופת מעצרו) בגין עבירות של חבלה בכוונה מחמירה ועבירות בנשק. העבירות בוצעו כלפי אביו ואחיו ולכן הוא סווג בכלא כאסיר בקטגוריה א' (אסיר אלמ"ב).

העותר טוען כי התנהגותו בכלא כמעט ללא רבב, כי הוא עבר תהליך שיקומי ושימש כתומך לאסירים בעלי בעיות נפשיות ונטיות אובדניות. טוען כי ביקש לשנות את סיווגו מקטגוריה א' שאינה מאפשרת יציאה לחופשות, שנקבעה מאחר שהורשע בתיק אלמ"ב. טוען שהיה אירוע של ויכוח וקטטה עם אסיר אחר, אך מדובר באסיר שהעותר שימש כתומך שלו והאסיר החל במריבה ותקף אותו. כן טוען העותר כי עבירת האלמ"ב הייתה נגד אביו וכי כעת הם ביחסים טובים ולא נשקפת ממנו כל מסוכנות. לטענת העותר, חוו"ד אלמ"ב שעליה סומך המשיב את החלטתו הינה לוקה בחסר. נטען כי הוועדה הגיעה למסקנתה בעניין מסוכנות העותר תוך התעלמות מנתונים רלוונטיים רבים והסתמכות על מידע חלקי. נטען כי מאז תחילת מאסרו שולב העותר בסדנאות חינוך רבות ומעולם לא סירב להצעה לשלבו בקבוצה טיפולית כזו או אחרת. נטען כי חברי ועדת האלמ"ב התעלמו מעובדת השתתפותו בסדנאות חינוך רבות ומכך שהוא משתף פעולה עם גורמי הטיפול באופן מלא. כן נטען כי הוועדה התעלמה מעמדת אביו של העותר, קורבן העבירה, אשר השלים עם העותר ופעל על מנת לסייע לבנו. עוד נטען כי מסקנת הוועדה כי בשל אמונתו בחפותו אין העותר פנוי לטיפול בדפוסיו האלימים איננה מבוססת ונטולת כל זיקה למציאות. נטען כי העותר לא סירב מעולם ליטול חלק בקבוצה טיפולית כלשהי וריבוי הסדנאות בהן השתתף מעיד על שיתוף הפעולה שלו עם גורמי הטיפול חרף העובדה כי הוא מאמין שהרשעתו לא הייתה בדין.

העותר טוען עוד כי אין מחלוקת שניסה בעבר לצאת את גבולות המדינה בתקופה בה היה משוחרר בתנאים, אך משך כל זמן היעדרותו מהמדינה לא הסתובב במדינות העולם אלא היה עצור על ידי רשויות הביטחון במדינת קנדה בשל חשד על רקע בטחוני. נטען כי העותר איננו מוגדר כאסיר סג"ב ומשמע שלא רואים בו כמי שניסה לחמוק מאימת הדין או לצאת את המדינה לצמיתות. בכל הנוגע למידע החסוי שהוגש לעיונו של ביהמ"ש טוען העותר כי לא ברור הצורך לחסות את אותו מידע. העותר מבהיר כי אכן בתחילת מאסרו התנהג בצורה אלימה כלפי אסיר אחר וטוען כי למד את הלקח ומאז התנהגותו התמתנה מאוד. כן זכורים לו שני אירועים שבהם לא נקט באלימות פיזית כלל. באירוע הראשון היה ויכוח בינו לבין אסיר נתמך שנתפס על ידי העותר מחזיק סכין גילוח בניגוד לנהלים. העותר עירב את הסוהרים והוא ואותו אסיר השלימו לאחר מכן. באירוע השני הכניסו עצור ימים אליו לצורך השגחה והתגלע ביניהם ויכוח. העותר חש בסכנה מפני העצור והתריע בפני הסוהרים ואכן הותקף על ידי העצור ובתגובה לכך ריסן אותו עד הגעת הסוהרים. נטען כי אין מקום לייחס משקל רציני לאירועים אלה לצורך אומדן מסוכנותו, לאור זאת שלא ננקטו נגדו הליכים משמעתיים ולא נשללו ממנו טובות הנאה בשל אותם אירועים.

המשיב טוען כי ועדת אלמ"ב דנה בעניינו של העותר ביום 7.6.16 ולא המליצה על יציאתו לחופשות, כמפורט בחווה"ד שנמסרה לביהמ"ש, וזאת נוכח מסוכנותו של העותר שמוערכת כגבוהה. כן נטען כי בעקבות הגדרתו של העותר כאסיר אלמ"ב הוא מסווג לקטגוריה א' על ידי המשטרה וקטגוריה זו אינה מאפשרת את יציאתו לחופשה. לכן, לאור התנגדות ועדת אלמ"ב וסיווגו של העותר בקטגוריה שאינה מאפשרת יציאה לחופשות, נטען כי החלטת המשיב הינה סבירה ולא ניתן לאפשר לעותר לצאת לחופשות.

דיון ומסקנות:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת החומר שהוגש לעיוני הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה שכן לא נפל בהחלטת המשיב פגם המצדיק התערבות.

החומר החסוי שהוגש לעיוני מצביע על כך שקיימים גורמי סיכון משמעותיים שמצביעים על מסוכנותו הגבוהה של העותר בשל התנהגות אגרסיבית וקיצונית; חשש מהפרת תנאים וכללים לאור זאת שניסה בעבר לצאת את גבולות המדינה בתקופה שבה היה משוחרר בתנאים; וכן התנהגות כוחנית שגרמה להדחתו מתפקיד תומך. לכן ועדת האלמ"ב אינה ממליצה על יציאתו של העותר לחופשות. יצוין כי מהחומר החסוי שהוגש לעיוני עולה כי הגורמים הטיפוליים לא התעלמו מיחסיו הנוכחיים של העותר ואביו.

המלצת הגורמים המודיעיניים והטיפוליים הינה שיקול שיש להביא בחשבון, זאת בשל הצורך לבצע את האיזון הראוי בין שני אינטרסים עיקריים: האינטרס של האסיר לצאת לחופשה, מן הצד האחד, ואינטרס ההגנה על הציבור, מן הצד האחר. יציאה לחופשה אינה זכות מוקנית אלא טובת הנאה הנתונה לשיקול דעתו של הגורם המוסמך (ראו לעניין זה: רע"ב 1017/13 גבריאלוב נ' שירות בתי הסוהר (החלטה מיום 26/06/13); רע"ב 438/15 גיא וברמן נ' מדינת ישראל (23/2/15)). על בית המשפט לבחון, בהקשר זה, את חוקיות ואת סבירות הפעלת שיקול דעתם של הגורמים המקצועיים בשירות בתי הסוהר (ראו: רע"ב 3818/13 חפוטה נ' משטרת ישראל (החלטה מיום 28/10/13)).