עת"א 5816-06-16 טיבי(אסיר) נ' שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר - זימונים ואח'

בעתירה שלפני מלין העותר על אופן חישוב מאסרו הנוכחי במצטבר לתקופת מאסר שהופקע.

נגד העותר הוגש כתב אישום בתיק פל 7037-08-15, בגין ביצוע עבירת תעבורה (להלן: "ההליך"). העותר נעצר במסגרת ההליך ביום 18.8.15 והיה נתון במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

ביום 4.11.15 דנה ועדת השחרורים בבקשה להפקעת תקופת הרישיון שניתנה לעותר בהליך קודם והורתה על הפקעתה במלואה (להלן: "המאסר המופקע") שתרוצה במצטבר לכל עונש מאסר אחר שהעותר מרצה.

ביום 18.5.16 נגזר גינו של העותר והוא נדון בין היתר למאסר למשך 8 חודשים שמניינם מיום מעצרו, 18.8.15.

לטענת ב"כ העותר לשון החלטת ועדת השחרורים אינה משתמעת לשתי פנים בקבעה שהמאסר המופקע ירוצה במצטבר לכל עונש מאסר אחר שהעותר מרצה . זאת בעוד שבאותה העת לא ריצה העותר כל מאסר אלא היה נתון במעצר עד תום ההליכים. בנסיבות אלה יש לנהוג כלשון סעיף 45 לחוק העונשין ולהורות כי שני המאסרים ירוצו בחופף. לחלופין טען ב"כ העותר כי יש להורות שתקופת המעצר עד תום ההליכים תהא חופפת לתקופת המאסר המופקע ורק יתרתו תרוצה במצטבר לה.

ב"כ המשיב טענה כי סעיף 45 לחוק העונשין אינו חל בעניין המאסר המופקע אלא ההסדר הספציפי הקיים בסעיף 22א לחוק שחרור על תנאי ממאסר (להלן: "החוק"). על פיו ירוצה תחילה המאסר המופקע ובמצטבר לכל מאסר אחר.

דיון והכרעה

נדרשתי לשאלה זו בעת"א 5789-06-16 וקביעתי יפה גם לענייננו, לאור החלטת בית המשפט העליון ברע"ב 6536/08 אבו זאלם נ' מדינת ישראל (5.8.08).

באותו עניין החליטה ועדת השחרורים, ביום 6.10.05 , לבטל את שחרורו המוקדם של המבקש והוטל עליו לרצות מאסר למשך 8 חודשים ו-18 ימים. ביום 28.1.07 נגזר על המבקש לרצות מאסר בן 33 חודשים, שמניינם מיום מעצרו 1.1.06, בגין הרשעתו בהליך נוסף.

לטענת המבקש מאחר והמאסר שהופקע רוצה במלואו בהיותו נתון במעצר עד תום ההליכים בגין ההליך הנוסף, רוצה בחופף אליו ודין החלטת המשיב לריצוי במצטבר להתבטל.