עת"א 54837-09-14 ג' (אסיר) נ' שרות בתי הסוהר

1. זוהי עתירה במסגרתה מבקש העותר כי יבוטלו הגבלות המוטלות עליו, וכי ייקבע שהחל מיום 19.6.2011 היה מקום לשינוי תנאי החזקתו במסגרת שב"ס, ומתבקש פיצוי כספי בגין התקופה האמורה.

החל מיום 19.6.2001 מרצה העותר מאסר בגין סירובו ליתן גט, מאסר אשר הוטל עליו בהתאם להחלטות בתי הדין הרבניים, והוארך מעת לעת.

טענתו של העותר הינה כי עם סיום מאסר של 10 שנים, אשר היה מכוח חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק קיום פסקי דין של גירושין"), ומשהמאסר החל מיום 19.6.2011 הינו מכוח חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז – 1956 (להלן: "חוק כפיית ציות ודרכי דיון"), הרי שמעמדו כאסיר שונה, אין להטיל עליו עוד המגבלות אשר הוטלו בתקופת המאסר עד לאותו מועד, ותנאי כליאתו צריכים להיות שונים לגמרי.

2. במהלך מאסרו הוטלו על העותר הגבלות שונות מכוח פסקי דין של בתי הדין הרבניים, במספר תחומים – אי קבלת אוכל בהכשר מיוחד, אי החזקת העותר באגף שומרי מצוות, אי לימוד במדרשה, אי מתן אפשרות לרכישות בקנטינה, שלילת ביקורי ילדים, ועוד. ההגבלות אשר הוטלו על ידי בית הדין הרבני האזורי ירושלים, אושרו ע"י בית הדין הרבני הגדול בפסק הדין מיום 17.9.2008, וניתנו החלטות נוספות בעניין זה.

משתמה תקופת 10 השנים הקבועה בסעיף 3 לחוק קיום פסקי דין של גירושין, הורה בית הדין הרבני האזורי ירושלים, בפסק דין אשר אושר ע"י בית הדין הרבני הגדול, כי מתום המאסר האמור, יוחזק העותר במאסר מכוח סעיף 7 א' לחוק כפיית ציות ודרכי דיון.

בהחלטת בית הדין הרבני האזורי ירושלים מיום 31.5.14 נקבע:

"... הננו מורים ומצווים בתוקף סמכותנו לפי סעיף 7א' לחוק כפיית ציות כי עם תום מאסר 10 השנים שהוטל על הבעל מכוח חוק קיום פסקי דין, ייאסר הבעל לתקופה בלתי קצובה עד שיאות לתת גט לאשתו".

העותר ערער על החלטה זו, ובפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול מיום 27.11.2011, נקבע כי יש לאשר את החלטת בית הדין הרבני האזורי והערעור נדחה.

סעיף 7א' לחוק כפיית ציות ודרכי דיון קובע כי לבית דין רבני יהיו כל הסמכויות על פי סעיף 6 ו- 7 לפקודת ביזיון בית המשפט, בשינויים המחויבים, ועל פי סעיף 6(1) לפקודת ביזיון בית משפט, קיימת הסמכות לאכוף אדם בקנס או במאסר לציית לצו.