צלאח נ' שרות בתי הסוהר

1.ב-22.6.2016 נעצר העותר עד תום ההליכים בבית משפט השלום בירושלים בקשר לת"פ 114-07-16.

2.תוך כדי מעצרו, נעצר עד תום ההליכים בתיק נוסף (17137-08-16).

3.ב-11.6.2015 הורתה ועדת השחרורים על שחרורו המוקדם של העותר ממאסר בו היה נתון אותה עת (וש"ר 10340-07-15). תקופת התנאי הינה מ-11.6.2015 עד ליום 27.2.2017.

4.ב-15.9.2016 הפקיעה ועדת השחרורים את רישיונו של העותר במסגרת וש"ר 10340-07-15. הועדה קבעה כי העותר יישא מאסר בפועל שאורכו כאורך תקופת התנאי (דהיינו 624 ימים מ-11.6.2015 ועד 27.2.2017)

5.ב- 5.7.2017 נגזר דינו של העותר ל – 46 חודשי מאסר בגין התיקים בגינם היה עצור (להלן: "תקופת המאסר"). העונש נגזר במסגרת הסדר טיעון. בגזר הדין קבע בית המשפט כי מניינה של תקופת המאסר מיום מעצרו של העותר (22.6.2016) ובניכוי ימי מעצרו בקשר לת"פ 15793-12-15 מיום 1.12.2015 – 13.1.2016.

6.לאור האמור לעיל קבע הגורם המוסמך בשרות בתי הסוהר כי תקופת המאסר בגין שחרור על תנאי תצטבר לתקופת המאסר של 46 חודשים. דהיינו, שהעותר ייכלא ל – 46 חודשים (בניכוי 44 ימי מעצר) ועוד 624 ימים.

7.העותר מלין כנגד החלטת הרשות וטוען כי תקופת המאסר הינה בסך הכל 46 חודשים, כך שמניין הימים בגין שחרור על תנאי לא יבואו בחשבון.

נטען בעתירה כי שרות בתי הסוהר לא חישב את תקופת המאסר הכוללת בהתאם לקביעה בגזר הדין כי העותר ירצה תקופת מאסר של 46 חודשים שתחילתה מיום מעצרו ובניכוי ימי המעצר.

8.בדיון בפני, טען ב"כ העותר כי תקופת המאסר של 46 חודשים שנגזרה על העותר, הייתה במסגרת הסדר טיעון, בשעה שהמדינה ובית המשפט ידעו שהעותר הינו אסיר, לפיכך המדינה מנועה מלטעון כי מדובר בתקופות מאסר מצטברות.

נטען כי בעת שנגזר דינו של העותר, הוא היה בסטטוס של אסיר בעקבות ההפקעה של תקופת התנאי ומשנקבע שהמאסר יימנה מיום מעצרו, ללמדנו שעל העותר לרצות רק 46 חודשים.