עימאד אגבאריה נ' ועדת השחרורים ושירות בתי הסוהר

בפנינו עתירת אסיר לפי סעיף 62א' לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] התשל"ב – 1971, ובה נתבקשנו לבחון בשנית את החלטת ועדת השחרורים מיום 17/1/2016, ולהורות על שחרורו של העותר.

זהו מאסרו הראשון של העותר למשך 24 חודשים, לאחר שהורשע בגין שלושה תיקים פליליים בעבירות רכוש, שכללו התפרצות לבניין שאינו דירה, הפרת הוראה חוקית והתפרצות ביחד עם אחר לחנות.

ביום 17/1/2016 התכנסה ועדת השחרורים לדון בעניינו של העותר, ובתום הדיון החליטה שלא להיעתר לבקשה, בקובעה כדלקמן:

"תכנית רש"א נראית הולמת אך פניה הם לעתיד וסביר להניח שלאחר תקופה ממושכת של טיפול רש"א ופיקוחה, יחול שיפור במצב האסיר אך תפקידה של הוועדה הוא להחליט אם קיימת מסוכנות אצל האסיר בעת שחרורו, לחזור לסורו ולאור האמור לעיל, שוכנענו שקיימת מסוכנות כזו ועל כן אין אנו נעתרים לבקשת האסיר לשחרור מוקדם ודוחים אותה".

ב"כ העותר בנימוקי הערעור ובטיעוניה בפנינו ציינה כי עיון בהחלטת הועדה מעלה קושי להבין מדוע הגיעה הועדה למסקנה כי אין להורות על שחרורו המוקדם של העותר. הודגש כי זהו מאסרו הראשון של העותר אשר מרצה את עונשו כאסיר עבודה ללא בעיות משמעת או התנהגות.

צוין, כי בניגוד לקביעת הועדה כי העותר לא הודה, הרי שהן בבית המשפט קמא והן בדו"ח הסוציאלי בעניינו, הודה העותר במעשיו והתחרט עליהם.

עוד טענה ב"כ העותר כי עיקר החלטת הועדה נשענת על התסקיר שהוגש בעניינו של העותר לבית המשפט קמא בטרם גזר הדין, וכי תסקיר זה כבר איננו רלוונטי לדיון בפני ועדת השחרורים שכן העותר כבר החל בדרך טיפולית מסוימת בין כתלי הכלא. באשר למידת שיתוף הפעולה של העותר בקבוצות הטיפוליות, הדגישה באת כוחו כי העותר שובץ לקבוצות טיפול בשפה העברית ולכן גילה קשיי שפה ואין לזקוף את הדבר לחובתו.

משכך, ובהינתן שהועדה ציינה כי התכנית השיקומית שהוגשה בעניינו היא הולמת, יש לקבל את העתירה ולהורות על שחרורו המוקדם של העותר.

מנגד, הדגיש בא כח המשיבה כי העותר אמנם מרצה מאסר ראשון, אולם מדובר בצירוף של מספר כתבי אישום, בעבירות שונות של פריצה, גניבה, איומים, הפרעה לשוטר והפרת הוראה חוקית במהלך השנים 2013 ו- 2014. נטען כי עברו הפלילי של העותר והעובדה כי נעשה צירוף של מספר תיקים, מעידים כי המדובר בעותר שמסוכנותו גבוהה. בנוסף, ציין ב"כ המשיבה כי העותר השלים תהליך טיפולי ראשוני בלבד, השתתפותו בקבוצות היתה מועטה והוא שיתף פעולה באופן מוגבל.

במכלול הנסיבות, נטען כי לא ניתן לומר שהחלטת הועדה היתה לא נכונה ויש להורות על דחיית העתירה.