עת"א 39374-07-16 כאיד נ' שירות בתי הסוהר, עת"א 49821-07-16 כאיד נ' שירות בתי הסוהר

א.העתירות

עניינו של פסק דין זה בשתי עתירות שונות שהוגשו על ידי העותר, שהינו עציר מנהלי, אשר לפי הנטען בעתירות, פתח בשביתת רעב החל מיום 15.6.2016. ביום 17.7.2016, אושפז העותר בבית חולים ברזילי באשקלון, בעקבות בדיקות רפואיות שעבר, ולאחר שהתלונן על לחץ בחזה. עם הגעתו הוחלט לכבול אותו למיטת חוליו משיקולי אבטחה, ועל כך נסבה העתירה הראשונה שהגיש העותר בתיק עת"א 39374-07-16 (להלן – העתירה הראשונה).

העתירה השנייה שהגיש העותר, בתיק עת"א 49821-07-16 (להלן – העתירה השנייה), עניינה בבקשת העותר לאפשר לרופא עצמאי לבדוק אותו במהלך אשפוזו בבית החולים. ב"כ העותר ביקש כי הדיון בשתי העתירות יתקיים במאוחד וייקבע במהלך הפגרה, ובית המשפט נעתר לבקשה. לפיכך, הן הדיון והן פסק דין זה מתייחסים לשתי העתירות יחדיו.

בפי ב"כ העותר שלושה טיעונים עיקריים נגד הכבילה: הטיעון האחד הוא כי הכבילה נעשתה בניגוד לפקודות שב"ס, כאשר בטיעון זה ניתן לכלול גם את טענתו של העותר בדבר אי מילוי חובת הנמקה, שהרי חובת ההנמקה נדרשת על פי פקודות שב"ס; הטיעון השני הוא כי הכבילה פוגעת בזכותו של העותר לבריאות, והטיעון השלישי הוא כי הכבילה פוגעת בזכותו של העותר לכבוד ולשוויון, והיא מבטאת יחס משפיל ואכזרי כלפי העותר.

אשר לעתירה בדבר ביקור של רופא עצמאי, טוען ב"כ העותר כי מדובר בזכות בסיסית שעומדת לעותר על פי חוק זכויות החולה, וגם על פי פקודות שב"ס. ב"כ העותר מוסיף וטוען כי העובדה שרופא של הצלב האדום ביקר אצל העותר, אין בה כדי להצדיק תשובה שלילית של המשיב, לבקשתו של העותר לממש את זכותו להיבדק על ידי רופא פרטי, אשר עומדת לו ביתר שאת, בהיותו שובת רעב.

ב. תגובת המשיב

בתגובת המשיב לעתירה הראשונה נטען כי כבילתו של העותר נעשתה בהתאם לפקודות שב"ס, וכי היא נדרשה לאור מאפייני האסיר והמסוכנות הנשקפת ממנו, בהיותו פעיל טרור המשתייך לארגון החזית העממית, ובשים לב לתנאים הפיזיים בבית החולים שבו הוא מאושפז, ולהיעדרם של מעגלי האבטחה הקיימים בבית הסוהר. המשיב טוען עוד כי נערכות הערכות מצב שוטפות מעת לעת, לפחות מדי שלושה ימים, בעניין כבילתו של העותר, וכי ימים אחדים לאחר שהחלה כבילתו, החליט מפקד בית סוהר שקמה להקל על תנאי האיזוק, ולהסיר את האיזוק בין רגליו של העותר. לדברי המשיב, יש בכך כדי ללמד על כוונה להימנע מפגיעה יתירה בכבודו של העותר, ולצמצם את כבילתו למינימום הנדרש בנסיבות העניין.

המשיב מוסיף וטוען כי אין בכבילה בכדי לפגוע בטיפול הרפואי שמקבל העותר, וב"כ המשיב אף ציין במהלך הדיון כי בעת בדיקות רפואיות, העותר משוחרר מכבילה. לא למותר לציין כי במהלך הדיון הגיש ב"כ המשיב שנים מהטפסים שמולאו בעניין כבילתו של המשיב משני מועדים שונים, אולם לא היה בכך כדי לשכנע את ב"כ העותר לחזור בו מהטענות בדבר חוקיות הכבילה.

אשר לעתירה השנייה, טוען המשיב בתגובתו כי העותר מאושפז בבית חולים עצמאי שאינו קשור לשב"ס, ובהתאם להנחיות במקרים כאלה, הטיפול במאושפזים שובתי רעב נעשה על ידי רופאים בכירים ומנהלי מחלקות בלבד. מדובר ברופאים מקצועיים שפועלים על פי מיטב ניסיונם ושיקול דעתם, ואין כל בסיס לחשש בדבר חוסר אמון בינם ובין העותר. המשיב מוסיף וטוען כי העותר מימש את זכותו לדעה רפואית נוספת, כאשר נבדק גם על ידי רופאים של הצלב האדום שמבקרים אצלו מעת לעת, שאין לחשוד בהם כי הם פועלים מטעם המשיב, ומכל הטעמים הללו עותר המשיב לדחיית שתי העתירות על הסף.

ג. התשתית הנורמטיבית

הנושאים שעלו בשתי העתירות מוסדרים בחקיקה ובפקודות שב"ס. ביחס לעתירה הראשונה, יש לציין את סעיף 11א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב – 1971 אשר עוסק בכבילת אסיר במקום ציבורי, וכך נקבע בסעיף קטן א:

(א) אסיר לא יהיה כבול במקום ציבורי אלא לפי הוראות אלה:

(1)סוהר סבר כי קיים חשש סביר שהאסיר עלול לעשות אחד מאלה:

(א)להימלט או לסייע לאחר להימלט;

(ב)לגרום נזק לגוף או לרכוש;

(ג)לפגוע בראיות או להעלימן;

(ד)לקבל או למסור חפץ שעשוי לשמש בביצוע עבירה או לפגוע בסדרי מקום המשמורת;