אטיאס(אסיר) נ' שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר - זימונים ואח'

כללי

עניינה של עתירה זו בטענות שונות של העותר באמצעות באות כוחו מהסנגוריה הציבורית, בעקבות הטלת עיקול על חשבון הקנטינה שלו, בהתאם להחלטת המרכז לגביית קנסות. זאת, בעקבות אי תשלום פיצויים שהוטלו על העותר בהליך הפלילי שבו הורשע בעבירה של רצח בכוונה תחילה, ודינו נגזר בין היתר למאסר עולם, שטרם נקצב במועד כתיבת החלטה זו.

לעתירה זו שני ראשים: הראש האחד מופנה כלפי המרכז לגביית קנסות, והראש השני מופנה כלפי שב"ס. בהחלטתי מיום 5.1.22 קבעתי כי בשלב ראשון תינתן החלטה בעניין סמכותו של בית המשפט במסגרת הליך זה, לדון בערעור כנגד ההחלטה של המרכז לגביית קנסות. שני הצדדים טענו טיעוניהם בעניין זה בכתב ובעל פה, ועתה הגיע מועד להכריע במחלוקת שבין הצדדים, בשאלת הסמכות כאמור לעיל.

תמצית טיעוני הצדדים

תחילה אפרט את תמצית טיעוני הצדדים. ב"כ העותר טוענות כי לפי סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר, אסיר יכול להגיש לבית משפט זה "עתירה נגד רשויות המדינה ואנשים הממלאים תפקידים על-פי דין בכל ענין הנוגע למאסרו או למעצרו". לטענתן גם החלטות של המרכז לגביית קנסות ביחס לעיקול כספים של אסירים, מהוות עניין הנוגע למאסרו או מעצרו של אסיר או עציר, שכן עיקול חשבון הקנטינה של אסיר פוגע בתנאי מאסרו, ודי בכך כדי להקנות סמכות לבית משפט זה להוות ערכאת ערעור על המרכז לגביית קנסות, כאשר עסקינן בהחלטות כלפי אסירים או עצירים, שיש להם אפשרות לעתור לבית משפט זה לפי סעיף 62א הנ"ל. ובלשונן של ב"כ העותר (בסעיף 5.ב. למענה לתגובת המדינה מיום 15.2.22) "משמיצה העותר את כל הליכי הפניה למשיב 2 (המרכז לגביית קנסות – א.מ.), וזה דחה את כל טענותיו, הרי שקמה לו זכות ערעור על ההחלטה... העותר יטען כי מקום שבו מדובר באסיר הרי שהסמכות לערעור נתונה לבית משפט נכבד זה ולא לבג"ץ" (ההדגשה במקור – א.מ.).

לעומת זאת, ב"כ המשיבים טוענים כי מאחר והמרכז לגביית קנסות אינו נמנה על הגופים המנהליים שנכללים בתוספת השנייה לחוק בתי משפט מנהליים, הסמכות לדון בהשגות נגד החלטות של המרכז, לאחר מיצוי ההליכים שנקבעו בחוק ובתקנות, נותרה בידי בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, ולבית משפט זה אין כלל סמכות לדון במסגרת הליך זה בערעורים על החלטות של המרכז לגביית קנסות. ב"כ המשיבים הפנו בעניין זה לשורה של החלטות שבהם דחו בתי המשפט עתירות דומות של אסירים ועצירים, כולל החלטה של בית משפט זה בעת"א 14929-11-21 מיום 5.1.22, שבו נמחקה על הסף עתירה דומה, והחלטה זו אף אושרה בבית המשפט העליון, ברע"ב 542/22, בהחלטתו של השופט שוחט מיום 6.2.22.

זכות ערעור - ההלכה

זה מכבר נקבעה ההלכה ע"י הנשיא שמגר כי "זכות ערעור אינה קיימת בעלמא אלא היא כרוכה בסמכותו של בית-משפט מוגדר, אשר לו הוענקה הסמכות לשמוע ערעורים על ערכאות מוגדרות אחרות... כדי להקים זכות זו דרושה הוראה של החוק החרות, ובהעדרה של הוראת חוק, אין הזכות קיימת" (בג"ץ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל פ"ד מב(1) 353, 361 – 362 (1988)). כיוצא בזה נפסק בעניין שוקרי כי "זכות ערעור חייבת להיות מוקנית באופן מפורש על-ידי חיקוק, ובהעדר הוראה מפורשת אין זכות כזו קיימת" (ע"פ 426/87 שוקרי נ' מדינת ישראל פ"ד מב(1) 732, 735 (1988)).

הלכה זו חזרה ונשנתה בשורה ארוכה של פסקי דין והחלטות של בית המשפט העליון, ובכדי שלא להרחיב יתר על המידה, אסתפק בהזכרת פסקי דין אחדים שחיזקו וביססו את ההלכה הפסוקה בעניין זה. ברע"א 292/93 נפסק בדעת רוב, בהרכב מורחב של 5 שופטים, כי אין סמכות לבית המשפט המחוזי לדון בערעור על החלטה אחרת של בית משפט לתביעות קטנות, וכך נוסחה ההלכה שנקבעה שם: "ההלכה הפסוקה גורסת שזכות הערעור אינה קמה אלא אם הוענקה בחוק ובמידה שהחוק העניק... מקום שהחוק לא נתן לבעל דין זכות ערעור, אין בית המשפט מוסמך להיזקק לערעורו, ואף אינו מוסמך ליתן רשות לערער. כזו כן זו מותנות בכך שבית המשפט יהא מוסמך, על-פי חוק, לדון בדבר" (רע"א 292/93 סרבוז נ' אופק בע"מ פ"ד מח(3) 177, 193 (1994)).

בבש"פ 2708/95 נוסף עוד נדבך להלכה זו, ונקבע כי "בהיעדר הוראה חקוקה המעניקה זכות ערעור, אין זכות זו עומדת למי שרואה עצמו נפגע... כאשר הפרשנות המעניקה זכות ערעור לנפגע אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק, אין מקום להעדיף 'פרשנות' זו, כשהעדפה כזאת אינה בגדר פרשנות הנורמה הקיימת, אלא בגדר יצירת נורמה חדשה" (בש"פ 2708/95 שפיגל נ' מדינת ישראל פ"ד מט(3) 221, 232 (1995). כיוצא בזה נקבע בבש"פ 3049/95 כי "זכות ערעור אינה קמה על-פי היקש. היא נוצרת מכוח הוראה מפורשת בחוק, הקובעת את המסגרת הדיונית הראויה" (בש"פ 3049/95 אבו עדרה נ' מדינת ישראל פ"ד מט(4) 146, 148 (1995)).

ההלכה היא אפוא כי בהיעדר הוראת חיקוק מפורשת, לא ניתן להקים זכות ערעור יש מאין, לא בדרך של היקש, ואף לא בדרך של פרשנות מרחיבה, מקום שלא ניתן לבסס פרשנות זו על נורמה קיימת, באופן שהמשמעות היא יצירת נורמה חדשה שאינה מעוגנת במפורש בלשון החוק.

אפשרויות הביקורת על החלטות של המרכז לגביית קנסות

סמכויותיו של מנהל המרכז לגביית קנסות בכל הנוגע לפריסת חוב לתשלומים, וכן לביטול או הפחתת ריבית פיגורים, מוסדרות בסעיפים 5ב ו-5ג לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרת והוצאות, תשנ"ה – 1995. בחוק האמור מפורטות סמכויות נוספות של מנהל המרכז, ובכלל זה סמכות לפנות לרשמי הוצאה לפועל שממונים ע"י שר המשפטים בבקשה למנות כונס נכסים ובבקשות נוספות, וכן מפורטות סמכויות שונות של הרשם. בסעיף 7ו לחוק נקבע כי ניתן לערער ברשות על החלטות הרשם לפני בית משפט השלום, אולם אין בחוק התייחסות כלשהי לערעור, בזכות או ברשות, על החלטות מנהל המרכז.

לכן נקבע בפסיקה כי "הדרך לבקש את פריסת החוב היא באמצעות פנייה למנהל המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, בבקשה לפריסת חוב, בהתאם להוראות סעיף 5ב לחוק המרכז לגביית קנסות. ככל שתדחה בקשה זו, המסלול היחיד להשיג עליה, בעילות המתאימות, הוא, כאמור, באמצעות עתירה לבג"ץ" (רע"פ 3850/13 חוסאם נ' המרכז לגביית קנסות (פורסם בנבו, 10.6.2013) ההדגשה במקור-א.מ.). לצד זאת, נמתחה באותה החלטה, ובהחלטות נוספות שמוזכרות בה, ביקורת על המצב הקיים: "בהקשר זה ראוי לשוב ולחזור על ההמלצה, שיצאה מספר פעמים מלפני בית משפט זה, כי יש לזרז את עבודת המטה שנועדה לקדם יצירת סעד חלופי – תחת עתירה לבג"ץ – לצורך השגה על החלטות המרכז לגביית קנסות...".