עת"א 12155-08-15

עניינה של עתירה זו בבקשת העותר לצאת לחופשה מיוחדת לכבוד ברית לבנו. יצוין כי למעשה, הבן נולד ביום 4.11.13, והברית נקבעה על ידי העותר ומשפחתו ליום 12.8.15.

העותר הוא אסיר המרצה מאסר של שנתיים ו-6 חודשים ועוד 10 ימים בגין החזקת נשק. שב"ס מתנגד להוצאתו לחופשה משני טעמים. הטעם הראשון הוא שהעותר טרם סיים לרצות רבע ממאסרו, ומכאן שהוא אינו זכאי לחופשה. אמנם מדובר בבקשה ליציאה לחופשה לברית, ואולם אין מדובר בברית שהיא פועל יוצא של לידה וציווי דתי לערוך את הברית במועד סמוך ללידה, אלא ברית שנקבעה בתאריך שבחרה המשפחה, וזאת בלא להצביע על כל צידוק לתאריך זה. מכאן טענת שב"ס כי הוראות הפקודה לעניין יציאה לחופשה מיוחדת לרגל ברית, אינן חלות על המקרה. בנוסף טוען שב"ס למידעים המצביעים על התנהגות שלילית.

בדיון בפני טען העותר כי חשיבות קיום הברית כעת היא בעובדה שהבן, כאמור, כבר בגר, ואם תעוכב הברית עוד כחודשיים, עד למועד בו יוכל לצאת לחופשה כחופשה רגילה (בכפוף כמובן לאישורה של החופשה), כי אז יהיה צורך לבצע את הברית תחת הרדמה מלאה (להבדיל מהרדמה מקומית), ולטענתו גם המציא מסמכים לעניין זה.

היום הועברו המסמכים לעיונו של בית המשפט. מעיון במסמכים שהגיש העותר עולה כי עיתוי הברית נקבע עקב נדר שנדר האב המרצה מאסר, ולפיו ימול את בנו מיד כאשר זה יחל ללכת. הבן החל ללכת, והאב מחויב לקיים את הנדר, וזאת בהתאם לתפיסת עולמו הדתית. מכאן גם העיתוי שנקבע לברית. העותר לא המציא לשב"ס, וגם לא לבית המשפט, כל תיעוד רפואי התומך בטענה בדבר הצורך בקיום הברית תחת הרדמה מלאה, אם יידחה המועד.

בהתאם להנחיות בית המשפט, בדק שב"ס את הטענה בדבר צורך בהרדמה מלאה אם תידחה הברית, וזאת באמצעות רופא המחוז הצפוני של שב"ס, שפנה לברר את העניין עם גורמים רפואיים מתאימים. עד כמה שבירר רופא מחוז הצפון של שב"ס, אין בסיס לטענת העותר בדבר הצורך בביצוע הרדמה מלאה. כאמור, לבית המשפט גם לא הוצג כל תיעוד רפואי, לא כל שכן חוות דעת של מומחה, התומך בטענה.

מקובלת עלי טענת שב"ס, כי ההוראה בסעיף 5א' לפקודת חופשות אסירים, לפיה יש עילה לחופשה חריגה לרגל "ברית מילה – זבד הבת – לרגל הולדת בנו או בתו של אסיר" מתייחסת לאותם מקרים בהם הטקס הדתי נקבע בעיתוי שאינו בשליטת האסיר ובני משפחתו, ובהמשך ללידה תכופה. כאשר מדובר בקביעת ברית כשנה וחצי לאחר לידה, הרי שאין מדובר בעיתוי שיש בו ציווי דתי, אלא בעיתוי שנקבע משיקולים של נוחות המשפחה או מכל שיקול אחר. במצב דברים זה, וכאשר אסיר קרוב למועד בו יהיה זכאי לצאת לחופשה, אם יעמוד בכל התנאים, אין מקום להוציאו לחופשה חריגה מטעם זה.

אשר על כן, העילה עליה ביסס העותר את בקשתו אינה מצדיקה את הוצאתו לחופשה חריגה.

עם זאת ובנסיבות העניין, ומאחר והעותר נערך לקיום הטקס כפי שפירט במכתביו, וככל הנראה אף נדר נדר והתחייב כלפי מכובדים, ראוי הוא כי שב"ס ישקול, לפנים משורת הדין, להיעתר לבקשתו. אציין לעניין זה כי המידעים הקשורים בהתנהגותו של העותר אינם מצביעים על עילה למנוע ממנו לצאת לחופשה בתנאים רגילים. מעיון במידעים עולה כי הטענות העולות מהם מיוחסות בעיקר לאסיר אחר, כאשר העותר עצמו מאוזכר כמי שהגיב (ויתכן שלא בצורה ראויה) להתנהגות פסולה של אסיר אחר. לא ראיתי בנסיבות אלו עילה למנוע יציאה לחופשה, וזאת אם עומד האסיר בתנאים המאפשרים את הוצאתו לחופשה.

בסיכומו של דבר אני מורה כדלקמן: