עת"א 11520-11-14 סרסאוי(אסיר) נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר

.

אינני מקבל את טענת ב"כ העותר כי יש לראות את עניינו של העותר דנן באור מקל יותר מפאת תקופת השחרור הקצרה יותר שנותרה לו.

בעוד בעניין סלהב צויין כי הוא עבר הליך טיפולי משמעותי, העותר דנן לא עבר הליך שיקומי כלשהוא בין כותלי בית הכלא כלל וכלל. מבחינה זו מצבו אינו טוב יותר מזה של האסיר סלהב הנ"ל אלא ההיפך מכך. העבירות הביטחוניות שעבר העותר אינן חמורות פחות מאלו שעבר סלהב.

אלו גם אלו מלמדות כי ביצוען נעשה תוך אחיזה באידיאולוגיה קיצונית.

משום כך, האמור בהחלטת בית המשפט העליון בעניין סלהב נכון, מקל וחומר, בענייננו כפי שקבעה הוועדה.

גם בעובדה כי וועדת הקציבה מצאה לבצע קיצור במאסרו של העותר אין כדי ללמד לענייננו.

שיקולי וועדת הקציבה שונים מאלו של וועדת השחרורים.

עיון בהחלטת וועדת הקציבה מלמד כי זו נתקבלה ביום 8.7.12, היינו, על יסוד חוות דעת מן השנים בהן חלה אצל העותר התמתנות (2007-2011), ובין היתר "בהתחשב במצבו הרפואי", ובכך כי שותפו של העותר שזרק את הרימון במדרחוב נורדאו, שוחרר בעסקת שליט.

כפי שפורט לעיל, חלק נכבד מן הפעילות של העותר, עליה ביססה וועדת השחרורים את החלטה נשוא עתירה זו, התרחשה לאחר מתן החלטת וועדת הקציבה הנ"ל.

ספק רב בעיני אם הייתה מתקבלת החלטה זו, לו הייתה וועדת הקציבה דנה בעניינו של העותר כיום , על יסוד החומר שעמד בפני וועדת השחרורים.

כאמור, לא מצאתי שום נימוק או עילה המצדיקים התערבות בהחלטת וועדת השחרורים.

אמליץ על כן לחבריי הנכבדים לדחות את העתירה.