עת"א 10064-09-16 כנאענה נ' הממונה על עבודות שירות - מפקדת גוש צפון ואח'

לפניי עתירה המופנית כנגד החלטת מפקד מחוז צפון של שב"ס אשר הורה על הפסקת ריצוי עונש של מאסר בעבודות שרות באופן שבו יהיה על העותר לרצות את יתרת מאסרו במתקן כליאה.

העותר הורשע בעבירה של סיוע לחבלה בנסיבות מחמירות וכן בעבירת תקיפה. בגין עבירות אלו נגזר על העותר בתאריך 30.11.15 עונש מאסר של 6 חודשים לנשיאה בדרך של עבודות שירות והיה עליו להתייצב לריצוי מאסרו ביום 3.3.16.

העותר התייצב לעבודות השירות רק ביום 6.3.16 והוזהר במעמד זה. העותר נעדר ללא אישור ימים רבים (בחודש 3/16 - 19 ימים; בחודש 4/16 - 3 ימים; בחודש 5/16 - 4 ימים; בחודש 6/16 - 18 ימים; בחודשים 7-8/16 – לא התייצב כלל). עקב היעדרויותיו הרבות ותפקודו הלקוי הוזהר העותר פעמיים - בתאריכים 19.6.16 ו- 5.7.16; עקב תפקוד לקוי הועבר מקום עבודה; וכן זומן לשימוע ביום 17.8.16 לפני קצין שירות בתי הסוהר - שימוע אליו לא התייצב על אף שקיבל את הזימון לידיו וחתם עליו. ביום 18.8.16 הוחלט על הפסקת עבודות השירות של העותר באופן שעונשו ירוצה בדרך של מאסר במתקן כליאה.

העותר, כאמור, עתר נגד החלטה זו.

לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת שב"ס.

כידוע, יש להתייחס לריצוי מאסר על דרך של עבודות שירות, להבדיל מריצוי מאחורי סורג ובריח, כסוג של פריבילגיה שיפוטית. ברע"ב 4249/16 טהא נ' הממונה על עבודות שירות, 12.7.16, נקבע כי: "פריבילגיה זו מקימה ציפייה להתנהלות רצינית וראויה, והיא ניתנת לביטול מקום בו עולה כי הנאשם איננו מקבל על עצמו את האחריות הנלווית למסלול עונשי זה ולא מבצע את המוטל עליו".

העותר לא השכיל לנצל את ההזדמנויות החוזרות והנשנות שניתנו לו. העותר אף לא טרח להגיע לשימוע אליו הוזמן. העותר החל את עבודות השירות ברגל שמאל (התייצב באיחור); הרבה להיעדר מעבודות השירות והביא לתלונות כלפיו מצד מעסיקיו (ר' מכתב תלונה מצד איגוד ערים לאיכות הסביבה מתאריך 9.6.16); ואף לשימוע לא טרח להתייצב.

העתירה שהוגשה היתה לאקונית וחסרת תוכן ממשי. במסגרת הדיון שהתקיים בפניי בתאריך 25.9.16 הועלו טענות מצד העותר כאילו לאחר שזומן לשימוע (אליו כאמור לא הגיע) הוא התייצב באופן סדיר לעבודה, ואולם טענות אלה נטענו בעלמא, ללא פירוט ולא תאמו את הנתונים שהוצגו על ידי המשיב. ההסברים החלקיים ביותר שהועלו, היו רחוקים מלספק.

עוד אפנה לכך כי במהלך ריצוי עבודות השרות התייצב העותר בנמל התעופה בן גוריון מתוך כוונה לצאת את הארץ (לדבריו לנופש) ורק משום צו עיכוב היציאה שהיה כנגדו משום היותו אסיר, שב כלעומת שבא. נתון זה אומנם לא היה הטעם להפסקת עבודות השרות, אך הוא מעיד על התייחסותו הלא רצינית, לשון המעטה, להזדמנות שניתנה לו.

יוצא, שלעותר ניתנו הזדמנויות רבות לרצות את מאסרו בעבודות שרות והוא לא השכיל לנצלן. בנסיבות אלו לא מצאתי שנפל פגם בהחלטה להפסיק מנהלית את עבודות השירות.