עשת ואח' נ' אזולאי

החלטה

1.לפניי בקשת התובעים לביטול פסק הדין שניתן ביום 21.3.12 ובו נדחתה תביעתם נגד הנתבע.

2.רקע:

הנתבע הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף.

הבקשה הומצאה לב"כ התובעים ביום 29.1.12, אך לא הוגשה תגובה.

לאחר שב"כ הנתבע 3 ביקש החלטה בהיעדר תגובה, ב"כ התובעים הגיש בקשה למתן אורכה להגשת תגובתו עד ליום 20.3.12. באותה בקשה צוין, כי יכול שיש מקום לתיקון כתב התביעה ועריכת שינויים מתבקשים.

בהחלטתי מיום 7.3.12 ניתנה אורכה להגשת התגובה עד ליום 18.3.12, אך תגובה כזו לא הוגשה, ואף לא הוגשה תגובה כאמור עד ליום מתן פסק הדין.

משכך, ניתן פסק דין.

פסק הדין נומק לגופו של עניין, עקב קיומו של מעשה בית דין.

ביום 17.4.12 הגישו התובעים בקשה לביטול פסק הדין, שנומקה בכך שעקב תקלה במחשבי משרד ב"כ התובעים, חל איחור בהגשת התגובה לבקשתו הראשונה של הנתבע. עוד צוין כי פסק הדין (שביטולו התבקש) האיר את הצורך לתקן את כתב התביעה, וכי יש סיכוי שאם תתקבל בקשת התיקון, התובענה תתקבל.

הנתבע התנגד לבקשה וטען כי מאחר שניתן פסק דין מנומק, הדרך לתקוף אותו אינה בביטולו, אלא בערעור. עוד הפנה הנתבע לכך שהשיקול העיקרי באשר לביטול פסק דין הוא סיכויי המבקש לגופו של עניין. הנתבע הפנה לכך שמאחר שלתובענה כפי שהוגשה אין סיכויים אף אם תתברר לגופה, אין מקום לביטול פסק הדין.

התובעים טענו בתגובתם, כי קיימת עילה משפטית שונה כלפי הנתבע, שעילתה רשלנות מקצועית והפרת חובה חקוקה, ואשר לא נבלעה בפסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות.

3.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים אני מוצאת כי דין הבקשה להידחות.

4.אני נכונה לקבל את טענת ב"כ התובעים בדבר התקלה שאירעה, ולו היה לתובענה סיכוי לגופו של עניין, היה מקום לבטל את פסק הדין ולתת לתובעים את יומם, תוך פסיקת הוצאות.

אולם, צודק הנתבע כי השיקול העיקרי אינו הסיבה לאיחור בהגשת התגובה, אלא סיכוייה של התובענה לגופו של עניין.

5.בפסק הדין נשוא בקשה זו הובהר כי אין לתביעה תוחלת, מחמת קיומו של מעשה בית דין ומחמת העובדה שהטענות המועלות נגד הנתבע – בשים לב לעובדות העניין ולמעשה בית הדין הקיים (שאין עליהם מחלוקת) – אינן מגלות עילה, כך ממש.

למעשה, ב"כ התובעים עצמו בהגינותו הודה, הן בבקשה שהוגשה לפני מתן פסק הדין (למתן אורכה) והן בבקשה הנוכחית לביטולו, כי קיים צורך בתיקון כתב התביעה.

6.גם לגופו של עניין, לא ירדתי לסוף דעתם של התובעים באשר לעילה הנוספת הקיימת להם.

הטענה בסעיף 17 לכתב התביעה, לפיה הנתבע לא בדק את מצבו המשפטי של הנכס, נבלעה במעשה בית הדין לפיו התובעים כאן ידעו דבר המצב המשפטי והסתירו אותו מהנתבע כאן.

הטענה בסעיף 17 לכתב התביעה, לפיה הנתבע יצר מצג לפיו אין משמעות לזיכרון הדברים, רלבנטית רק לנושא שכר הטרחה של הנתבע, שהרי – כפי שצוין בפסק הדין מיום 21.3.12, זיכרון הדברים בוטל בהסכמה. באשר לשכר הטרחה של הנתבע – שוב, קיים מעשה בית דין.