עשור נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

ערעור זה נסוב על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 21.10.12 (להלן: "החלטת הוועדה"). הוועדה קבעה, כי לא נותרה למערער נכות צמיתה בגין אירוע מיום 9.9.11, שהוכר כתאונת עבודה.

לטענת המערער, בהחלטת הוועדה נפלו פגמים. טענותיו העיקריות של המערער, הינן כדלהלן:

המערער עבר תאונת עבודה ביום 9.9.11 כאשר התכופף להרים ארגז וחש כאבים עזים בגב תחתון. בעקבות התאונה הוא סובל מכאבים וממוגבלות בכיפוף. תלונות המערער נתמכות בממצאי בדיקת CT מיום 28.10.11.

הוועדה בחרה להתעלם מן הממצאים הקליניים הקיימים, בהדגישה כי למרות הממצאים אין המערער זכאי לנכות אורטופדית. הוועדה התעלמה מתעודה רפואית של ד"ר ברנע מיום 30.11.11 לפיה המערער אינו כשיר לעבודה הדורשת פעילות פיזית והרמת משאות.

הוועדה לא נימקה די הצורך מדוע לא נותרה נכות אורטופדית למערער למרות ממצאי בדיקת ה- CT. הוועדה הסתפקה בבדיקה פיזית שטחית.

החלטת הוועדה אינה מתיישבת עם העובדה שלמערער נקבעו 20% נכות זמנית לתקופה של 7 חודשים. הוועדה לא נימקה האם חל שיפור במצבו הרפואי.

המשיב התנגד לעמדת המערער, מן הנימוקים העיקריים הבאים:

טיעוני המערער הינם רפואיים ואינם נושא להתערבות בית הדין.

החלטת הוועדה מנומקת טוב, וממצאיה היו ברורים בעניין העדר הגבלות בתנועות הצוואר והיעדר ממצאים בבדיקה הנוירולוגית המקנים נכות.

הוועדה עיינה בממצאי בדיקות ההדמיה – EMG ו- CT ומפרטת את הממצאים בפרוטוקול, אולם הוועדה קובעת כי הממצאים אינם מוצאים ביטוי בבדיקה הקלינית ואינם מצדיקים הענקת נכות. לא היה על הוועדה להתייחס למסמך הרפואי מאת ד"ר מנשה ברנע מיום 3.11.11, שכן אין חובה על הוועדה להתייחס לכל מסמך רפואי והמסמך ממילא אינו מוסיף שכן הוועדה מתייחסת ישירות לבדיקת ה- CT אשר ד"ר ברנע מנתח את ממצאיה, באופן זהה לוועדה.

גם הוועדה מדרג ראשון שבדקה את המערער קבעה כי לא נותרו לו מגבלות תנועה ואין ממצא נוירולוגי או אורטופדי המצדיק קביעת נכות.

קביעת נכות זמנית אינה מצדיקה נכות קבועה או מעידה בהכרח על נכות לצמיתות.

ביום 7.4.13 נערך דיון מוקדם בתיק. פסק הדין ניתן בהסתמך על טענות הצדדים והחומר בתיק.

דיון והכרעה

במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד. לא אחת נפסק, כי על בית הדין לבחון אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה.

ראו, בין היתר: עב"ל 10014/98 הוד נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד 213 (1999).

עוד נפסק, כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (ראו: עב"ל 217/06 יוסף בן צבי – המוסד לביטוח לאומי) לא פורסם, ניתן ביום 22.6.06).

הלכה פסוקה היא, כי אחת החובות המוטלת על הועדה הרפואית לעררים, שהינה גוף מעין שיפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה.

ראו: דב"ע 1318/01 עטיה – המוסד לביטוח לאומי פד"ע טו 60.