פרץ נ' טביב

בפניי ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל, אשר קבעה כי המשיב ביצע את פסק הדין ולפיכך יש לסגור את תיק ההוצל"פ.

המחלוקת בין הצדדים נמשכת כבר פרק זמן לא מבוטל ובמהלכה נדרשו ערכאות שיפוטיות שונות לסכסוך בין הצדדים, ולפיכך מן הראוי להקדים מספר מילים על הרקע לסכסוך.

ראשיתו של ההליך בפניי בהליך שהתנהל בין הצדדים בפני המפקחת על רישום הבתים המשותפים, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ובמסגרתו הוסכם, בין היתר כי "בכל הנוגע לחצר, לא ימציא הנתבע (הוא המשיב דכאן) תוך 30 יום מהיום הסכמה מאומתת ע"י עו"ד של 6 בעלי דירות לשימוש שהוא עושה בחצר, יהיה על הנתבע לפנות את הלול מהחצר" (סעיף 4 להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין).

בהסתמך על פסק הדין שניתן ע"י המפקחת, ומשלטענת המערערת לא פעל המשיב על פיו, הגישה המערערת לבית משפט השלום בתל אביב יפו בקשה לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש (ה"פ 46450/01/16 פרץ נ' טביב).

ביום 13.3.16 ניתן פסק דינו של בימ"ש השלום בתל אביב יפו (כב' השופט ברקאי), אשר ניתן בהעדר התייצבות מטעם המשיב לדיון שנקבע, אולם לאחר שהוגשה לביהמ"ש תשובת המשיב לבקשת הביזיון ובמסגרתה פורטו טיעוניו.

בפסק הדין נקבע, בין היתר, כי ביחס לפינוי הלול מהחצר אכן מבזה המשיב את פסק הדין שניתן ע"י המפקחת. זאת נקבע, לאחר שביהמ"ש נדרש לטענות המשיב כי המציא חתימות מאומתות של בעלי 6 דירות (בהן הוא עצמו כבעל שני דירות) ולפיכך, לפי פרשנותו של המשיב את פסק הדין של המפקחת, עמד הוא בתנאיו. בית המשפט דחה פרשנות זו של המשיב, ואף קבע כי החתימות לא היו מאומתות ע"י עו"ד, ולפיכך קבע כי המשיב לא פינה את הלול, בניגוד להוראות פסק הדין.

בסיכום פסק הדין נקבע כי המשיב ביזה את פסק הדין של המפקחת, בכך שלא פינה את הלול אותו הציב בחצר, ולפיכך קבע ביהמ"ש כי המשיב ייקנס בסך של 800 ₪ לכל יום בו הלול יהיה מוצב בחצר וזאת החל מיום 5.4.16.