עש"א 39593-06-15 רוזנמן נסיעות בע"מ נ' אמסלם ואח'

מונח בפניי ערעור על הכרעת הנאמן בתביעת חוב אותה הגישה המערערת – הנושה (להלן: "הנושה") כנגד החלטת הנאמן עו"ד אופיר יצחק (להלן: "הנאמן") בכל הנוגע לתביעת החוב אשר הוגשה על-ידה בעניין אמסלם מרדכי (להלן:"החייב") בהתאם לסעיף 96 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 (להלן: "התקנות").

רקע

ביום 9 לפברואר 2014 מונה הנאמן על ידי בית המשפט כמנהל מיוחד לנכסי החייב; ביום 26 לאוגוסט 2014 הוגשה תביעת חוב על סך של 700,000 ₪ על ידי הנושה. יש לציין כי תחילה הגישה הנושה תביעה בעניין זה לבית המשפט השלום בפתח תקווה, במסגרת ת.א 2958-09-12, ולאחר שהתברר כי החייב הינו פושט רגל, עוכבו ההליכים בבית המשפט בפתח תקווה, לאחר שכבר הוגשו כתבי הטענות והתנהלו שם הליכים מקדמיים.

בכתב התביעה שהוגש ובתביעת החוב דרשה הנושה מהחייב תשלום של 700,000 ₪ כאמור. לשיטת המערערת, היא העמידה ערבות בנקאית בסכום של 425,000 ₪ לטובת חברת אמ. איי יזמות וניהול ספורט בע"מ (להלן: "החברה"), חברה הנמצאת בבעלות ובניהול החייב. ערבות בנקאית זו חולטה והנושה דרשה את השבתה, בתוספת העמלה ששולמה, ריביות והצמדות. עוד דרשה המערערת מהחייב תשלום עבור כרטיסי טיסה שנרכשו הוזמנו על ידי החברה ולא שולמו, וכן ריביות והצמדות ופיצוי כללי בסך של 50,000 ₪. בתמצית טענה הנושה כי כרטיסי הטיסה הוזמנו על ידי החייב; שהערבות הבנקאית הועמדה לטובת החברה לאור הבטחה אישית ומפורשת של החייב כי הוא ערב לפירעונה; שמתקיימות הנסיבות להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין החייב, שכן מדובר בחייב שהינו בעל מניות יחיד בחברה ובעל השליטה בה; בנוסף ולחלופין, שיש מקום להטיל חיוב אישי על החייב מכוח דיני החוזים והנזיקין.

לאחר שהוגשה תביעת החוב, פנה הנאמן הן לנושה והן לחייב בבקשה להשלמת מסמכים והבהרות. הנאמן בחן את תצהירי הצדדים, תצהירים משלימים, שאלונים ותצהירי תשובה להם וכן הבהרות והתייחסויות לנקודות ספציפיות. על סמך מכלול החומר שהונח לפניו, ביום 11 למאי 2015, הכריע הנאמן בתביעת החוב של הנושה ודחה אותה במלואה.

החלטת הנאמן

בהחלטתו מתייחס הנאמן להליכים שננקטו עד להכרעתו בדבר דחיית תביעת החוב. בנוסף, מפרט הנאמן בהחלטתו את הרכיבים המצויים בתביעת החוב. הנאמן מתייחס לשאלת חבותו האישית של החייב עצמו כלפי הנושה, זאת להבדיל מחובת החברה אשר החייב היה בעבר בעל מניותיה ומנהלה. הנאמן עומד על כך שלא התקיים מצב שבו לחייב קמה חבות אישית כלפי הנושה וכי אין כל יריבות חוזית ביניהם.