עש"א 28575-03-15

בפני הודעת ערעור על הגבלת חשבון הבנק של המערער לפי חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק").

1. המערער מנהל אצל המשיב חשבון בנק, חשבון מספר 29508 בסניף אביבים (127) בבנק הבינלאומי הראשון (להלן: "החשבון").

2. ביום 29.3.14 החזיר המשיב בלא פירעון שיק בסך של 50,000 ₪ שהוצג לפירעון בחשבון בשל היעדר כיסוי מספיק, ובחדשים שלאחר מכן, עד 26.2.15, הוחזרו בלא פירעון בשל היעדר כיסוי מספיק 9 שיקים נוספים. ביום 27.2.15, הודיע המשיב על הגבלת החשבון החל מיום 13.3.15. בעקבות הודעה זו הוגש ערעור זה וביום 12.3.15 ניתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד לעיכוב תחילתה של ההגבלה עד לבירור הערעור.

3. המערער עותר בערעור זה לגריעת 2 מהשיקים שחוללו כאמור בחשבון מהשיקים הנמנים לצורך הגבלת החשבון.

   לטענת המערער, בשל הליכי הוצל"פ שנוהלו נגדו הוטל עיקול על החשבון ביום 14.12.14 ולפיכך הפריש המערער ביום 2.2.15 סך של 9,300 ₪ כדי שיופקדו בפקדון. יומיים לאחר מכן, ביום 4.2.15 בוטל העיקול אולם המשיב לא העביר לחשבון את הכספים שהיו בפקדון כאמור. ביום 10.2.15 שוב הוטל עיקול על הכספים בחשבון.

   ביום 13.2.15 הוצג לפירעון בחשבון שיק בסך של 15,000 ₪ וסורב בשל היעדר כיסוי (שיק מס' 386057; להלן: "השיק הראשון" ). לטענת המערער, הוא בקש להפקיד כספים בחשבון כדי שהשיק הראשון יסורב בגין העיקול ולא בהיעדר כיסוי, ברם הובהר לו על ידי הבנק שכספים שיופקדו יעוקלו אף הם ולכן לא עשה כן.

   ביום 25.2.15 הוצג לפירעון שיק נוסף בסך של 1,100 ₪ (שיק מס' 386054; להלן: "השיק השני") ואף הוא סורב בהיעדר כיסוי. לטענת המערער, במועד הפקדת השיק השני הייתה יתרת החוב בחשבון 14,577.15 ₪ כאשר מסגרת האשראי הייתה בסך של 15,000 ₪. לו שוחרר אותו פקדון שהופקד בסך של 9,000 ₪ כי אז היה כיסוי לשיק, הוא היה מסורב בשל העיקול בלבד ולא בהיעדר כיסוי.

   המערער עותר לפיכך לגריעת שני השיקים הללו מרשימת השיקים שסורבו וכך למעשה תבוטל ההגבלה.

4. המשיב הגיש תגובה ובה כפירה בטענות המערער.

   ראשית, טוען המשיב שבעת הצגת השיק הראשון ביום 13.2.15 עמדה יתרת החוב בחשבון על 29,827.55 ₪, כך שגם אם היה סכום הפקדון מופקד לא היה השיק מכובד בהיעדר כיסוי.

   שנית, טוען המשיב שבעת הצגת השיק השני ביום 25.2.15 עמדה יתרת החוב בחשבון על סך של 20,643.15 ₪ כך שגם במצב זה לא היה מנוס מסירוב בהיעדר כיסוי.

   טוען לפיכך המשיב כי ביחס לכל אחד מהשיקים שסורבו לא ניתן לקבל טענה לפיה היה למערער יסוד סביר להניח שיפרעו, לא ניתן להלין על החלטת המשיב לסרב לכבד את השיקים וממילא שיש לדחות את הערעור.