לפני ערעור על החלטת כבוד רשמת ההוצאה לפועל (הגב' איה מחאג'נה קרמאן) מיום 22.4.16 בתיק הוצאה לפועל מס' 511090-07-15, במסגרתה התקבלה טענת פרעתי של המשיבים ותיק ההוצאה לפועל כנגדם נסגר.
ביום 18.7.15 ניתן בת.א 30864-06-11 בבית משפט השלום בקריות פסק הדין לפינוי המושכר הידוע כבניין או סככה הקיימת על חלקה 14 בגוש 19160, אשר נתן תוקף להסכמות הצדדים. הצדדים הסכימו ביניהם כי הפינוי יבוצע עד ליום 30.11.11 לכל היותר, כי חוב דמי השכירות בגין תקופת העבר עד לחודש 6/11 עומדים ע"ס 40,000 ₪ וכי הנתבעים יישאו בדמי השכירות ביחס לתקופה מחודש 7.11 עד לחודש 11.11 בסך של 3,000 ₪ לחודש. עוד הסכים התובע להעמיד את דמי השכירות עד לחודש 11.11 ע"ס 40,000 אשר ישולמו בתשלומים. הצדדים הסכימו כי במידה והנתבעים יפרו הוראה מהוראות ההסכם ע"י אי פינוי הנכס עד ליום 30.11.11 או על ידי אי תשלום אחד מהתשלומים במועדם, לתובע תהא הזכות להגיש את פסה"ד ללשכת ההוצאה לפועל. בנוסף לכך יהיו הנתבעים חייבים ביחד ולחוד במלוא דמי השכירות עד לחודש 11.11. כפי שהיו טרם ביצוע הנחה, דהיינו סך של 55,000 ₪ בצירוף הצמדה וריבית מיום 11.7.11 ועד לתשלום המלא בפועל, זאת במידה ולא יקיימו את חיוביהם או יקיימו מקצת החיובים בניכוי התשלומים ששולמו עד ליום ההפרה. כן יישאו הנתבעים בכל דמי השכירות העתידיים מחודש 12.11.1 ואילך בסך של 3,000 ₪ לחודש וזאת עד למועד ביצוע הפינוי בפועל, הכול בצרוף הצמדה וריבית כחוק עד התשלום המלא. הוסכם כי בנוסף יחויבו הנתבעים בסכום סנקציה קבוע מראש ע"ס 15,000 ₪ נכון ליום מתן תוקף לפסה"ד וזאת מבלי צורך בהוכחת נזק ובנוסף לכל סעד אחר המגיע לתובע על פי דין. הוסכם כי ככל ויחליט התובע בעתיד ולמשך 5 שנים ממועד מתן פסה"ד להפעיל במקום פנצ'ריה או עמדה לרחיצת רכבים, תינתן לנתבעים עדיפות על פני כל משכיר אחר לשכור את הנכס וזאת בתנאי שישלמו דמי שכירות ע"פ ערך השוק בהתאם לחוו"ד שמאי מוסמך על פי ערך העסקים באותו המקום ובתנאי שכל דמי השכירות ישולמו בעד כל שנת שכירות. הוסכם בין הצדדים, כי יושבו לנתבעים שיקים המשוכים ע"ש אמם (סה"כ 10 שיקים בסך של 10,000 ₪ כל אחד) וצוין בפסק הדין כי השיקים אכן הוחזרו (להלן: "פסק הדין).
ביום 7.7.15 הגיש המערער ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לביצוע פסק דין עשה – פינוי זאת לטענתו בעקבות אי תשלום דמי השכירות לתקופה שבין חודש 1/09 עד לחודש 6/11 ואי פינוי הנכס עד ליום 30.11.11.
כמפורט בהחלטת הרשמת נשוא הערעור, ביום 6.8.15 הגישו המשיבים התנגדותם לביצוע הפינוי ובקשה לעיכוב ההליכים. ביום 13.8.15 הגיש המערער תגובה מטעמו. בהחלטתה מיום 13.8.15 קבעה הרשמת הנכבדה כי בקשת המשיבים היא במהותה בקשה בטענת פרעתי ויש לברר האם התקיימה האופציה בהתאם לפסק הדין (קרי תקופת שכירות חדשה שניתנה לחייבים) מכוח הסכמת הצדדים, בנוסף לשאלות שיהוי ותום לב. ביום 17.8.15 הגיש המערער תגובתו להחלטת הרשמת מיום 13.8.15 וביום 30.8.15 הגיש המערער תגובה משלימה. ביום 15.12.15 ניתן פסק דין בהליכי ערעור על החלטת הרשמת הנכבדה מיום 13.8.15 והערעור נדחה. ביום 21.1.16 התנהל לפני הרשמת דיון במעמד הצדדים, אשר בסופו התבקשו הצדדים להגיש סיכומים בכתב.
בהחלטתה מיום 22.4.16, ההחלטה נשוא הערעור שלפני, לאחר שסקרה בהרחבה את הרקע העובדתי שהוביל להגשת הבקשה ופירטה בהרחבה את טיעוני הצדדים, קיבלה הרשמת הנכבדה את בקשת המשיבים בטענת פרעתי והורתה למזכירות לסגור את תיק ההוצאה לפועל. הרשמת הנכבדה קבעה בהחלטתה כי התנהלות הצדדים מלמדת על קיום מערכת יחסים מוסכמת בין הצדדים לפיה החייבים החזיקו במושכר, מכוחה של שכירות. הרשמת קבעה כי הוכח שהתנהלות הצדדים מלמדת על הסכמה חדשה מאוחרת ביניהם וככל שהמערער עומד על פינוי המשיבים עליו לפעול לקבלת פסק דין מבית המשפט המוסמך. הרשמת הנכבדה קבעה כי פינוי מכוח פסק הדין הנוכחי נשוא תיק ההוצאה לפועל, יביא לתוצאה בלתי צודקת וכי בנסיבות ניתן לקבוע כי פינוי מכוח פסק הדין האמור, בלתי אפשרי. בהתאם לקביעת הרשמת הנכבדה, יש לראות בהתנהלות הצדדים לאחר מתן פסק הדין, משום שינוי נסיבות מהותי במובן זה שמבוקש פינוי המשיבים מכוח פסק דין בחלוף יותר מחמש שנים מיום מתן פסק הדין, כאשר בתקופה זו המשיבים שהו בנכס מכוח הסכמה חדשה בין הצדדים, השונה מההסכמה בפסק הדין. שינוי נסיבות זה, הופך את פינוי החייבים מכוח פסק הדין ללא צודק.
בערעור שלפני טוען המערער כי שגתה הרשמת הנכבדה בקביעתה לפיה אין עוד תחולה לפסק הדין מושא תיק ההוצאה לפועל. לטענתו, הרשמת הנכבדה התעלמה מחובתה לבצע את פסק הדין כלשונו, התעלמה מההלכה פסוקה לעניין חובת תום הלב אשר המשיבים לא עמדו בה והתעלמה מההלכה באשר לקבלת טענת שיהוי, אך ורק במקרים נדירים. לטענתו שגתה הרשמת הנכבדה כאשר דנה בטענות המשיבים ולא הפנתה את המשיבים לדיון לפני ערכאה שיפוטית. לטענתו היה על הרשמת לבדוק מהם הסכומים המדויקים ששולמו לו בעבור שכירת הנכס. לטענתו מאחר ועילת הפינוי נובעת מאי תשלום דמי שכירות, היה על הרשמת הנכבדה לבחון האם קמה לו זכות לפנות אל המשיבים בשל אי תשלום דמי השכירות כאמור בהסכם הפשרה. לטענת המערער אין כל נפקות לכך שתיק ההוצאה לפועל הוגש אך ורק לצורך פינוי המשיבים. לטענתו, התעלמה הרשמת הנכבדה מכך שאין כל אינדיקציה ממנה ניתן ללמוד על העברת כספים מהמשיבים בעבור דמי השכירות. לטענתו שגתה הרשמת הנכבדה בקביעתה לפיה בין הצדדים התקיימה הסכמה בהתנהגות מכוחה המשיכו המשיבים לשהות בנכס. המערער טוען כי הוא מעולם לא הגיע עם המשיבים להסכמה כלשהי לעניין הארכת תקופת השכירות. לטענתו שגתה הרשמת הנכבדה עת התעלמה מהעובדה כי בין הצדדים לא נערך כל מסמך בכתב בנוגע להסכמות החדשות כביכול וכן שגתה הרשמת הנכבדה בקביעתה לפיה היה על המערער להגיש תצהיר מטעם בנו, שכן ההתנהלות עם המשיבים הייתה מול המערער בלבד. לטענת המערער, שגתה הרשמת הנכבדה עת לא נתנה כל משקל לסתירות בעדותו של המשיב 1 והעדיפה את עדותו על פני עדות המערער.
המשיבים בתגובתם טוענים כי הם הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי בין הצדדים נוצרה מערכת יחסים חדשה מאוחרת לפסק הדין מושא תיק ההוצאה לפועל. לטענתם צדקה הרשמת בקביעתה לפיה בין הצדדים התקיימה הסכמה בהתנהגות, מכוחה המשיכו לשהות בנכס. לטענתם, צדקה הרשמת הנכבדה משקבעה כי טענותיהם לא נסתרו על יד המערער וכי עדותו של המערער הייתה בלתי אמינה. לטענת המשיבים המערער לא נתן כל הסבר מניח את הדעת לשיהוי הניכר בהגשת פסה"ד נשוא תיק ההוצאה לפועל לביצוע. לטענתם, הם שילמו את מלוא דמי השכירות בעבור התקופה בה הם מחזיקים בנכס ועד היום. לטענתם, צדקה הרשמת בקביעתה לפיה הליך הפינוי הננקט על ידי המערער נובע משיקולים עסקיים בלבד וצדקה בקביעתה באשר להתנהלות בחוסר תום לב של המערער.
ביום 29.5.16 התקיים דיון בערעור בנוכחות הצדדים ובאי כוחם והצדדים חזרו על טיעוניהם כפי שהובעו במסגרת כתבי הטענות מטעמם.
דיון:
המערער טען כי לרשמת ההוצאה לפועל כלל לא היתה הסמכות לדון בטענת הפרעתי של המשיבים, כך בהתאם להוראותיו של ס. 19 לחוק ההוצאה לפועל אותו ציטט בדיון אשר נערך בבית המשפט. ההוראה אשר בסעיף 19(א) לחוק מקנה לרשם ההוצאה לפועל את הסמכות לברר ולפסוק בכל טענה של החייב לפיה הוא מופטר ממילוי פסק הדין. בניגוד לטענת המערער אשר לפני, הרי שתכלית חקיקתו של ס. 19 נועדה ליצור בסיס משפטי רחב לדיון והחלטה בטענות הפטר לסוגיהן השונים ולאו דווקא רק בטענת "פרעתי" במובן המצומצם של פרעון חוב כספי. וראה לעניין זה בספרו של כבוד השופט בר אופיר "הוצאה לפועל הליכים והלכות" מהדורה שביעית בעמ' 272(3). רשם ההוצאה לפועל מוסמך לדון ולפסוק בתחומיה של טענת הפרעתי בטענות אשר גובשו לאחר שפסק הדין ניתן , בין אם ניתן בפשרה או לאחר דיון. וראה ברע"א 1054/06 ג'באלי נ. ג'באלי , דינים מחוזי לו (9) 93. חובתו של רשם ההוצאה לפועל לפעול בהתאם לפסק הדין ככתבו וכלשונו אין פירושה כי עליו להתעלם מתפקידו לדון ולהכריע בטענתו של החייב לפיה הוא אינו חייב עוד למלא אחר פסק הדין בהתאם לסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, כפי שטען המערער.
במסגרת הדיון בטענת פרעתי, מוסמך רשם ההוצאה לפועל לקבוע כי הסכם מאוחר לפסק הדין, שינה, ביטל או החליף את הוראות פסק הדין , כך שלמעשה פקעה סמכותו של רשם ההוצאה לפועל להוסיף ולפעול למילוי הוראות פסק הדין המקורי. ראה בספרו של כבוד השופט בר אופיר "הוצאה לפועל הליכים והלכות" אשר צוטט לעיל בעמ' 279.
אף השאלה אם קיים הסכם מאוחר לפסק הדין, מצויה בסמכותה של רשמת ההוצאה לפועל, שהרי כבר נקבע לא אחת כי שאלת קיומו של הסכם היא בסמכות רשם ההוצאה לפועל וראה ברע"א 3149/06 בית מימון בע"מ נ. קלינטון סחר בינלאומי 2000 בע"מ (ניתן ביום 1/12/06) וכן בע"א 5231/11 מועלם נ. בנק דיסקונט לישראל (ניתן ביום 16/2/12). במסגרת זו, דנה רשמת ההוצאה לפועל בטענות המשיבים ולפיהן גובש בין הצדדים הסכם שכירות לאחר פסק הדין שתכליתו המשך שכירת הנכס מידי המערער מעבר למועד הפינוי אשר נקבע בפסק הדין נשוא תיק ההוצאה לפועל. דיון זה הוא במסגרת סמכותה של רשמת ההוצאה לפועל הנכבדה ויש לדחות טענות המערער לעניין זה.
המערער טוען כי היה על רשמת ההוצאה לפועל לבדוק מהם הסכומים ששולמו לו בגין שכירות הנכס שכן עילת הפינוי נובעת מהעדר ביצוע תשלומי השכירות, אלא שזו אינה טענת ה"פרעתי" העומדת לדיון לפני הרשמת הנכבדה. המשיבים טענו כי הם מופטרים ממילוי אחר הוראות פסק הדין משנכרת בין הצדדים הסכם מאוחר יותר הממשיך את שכירותם בנכס של המערער. יתרה מזו, הרשמת הנכבדה שמעה את עדי הצדדים באריכות ובחנה את חומר הראיות אשר הוגש לה ושוכנעה כי בין הצדדים אכן נכרת הסכם שכירות חדש אשר בגינו אין למלא עוד אחר הנפסק בפסק הדין נשוא תיק ההוצאה לפועל. אם אין די בראיות אשר הוצגו לפני הרשמת הנכבדה, דוגמאת הסקיצה על גבי לוגו של המערער בה מופיע עסקם של המשיבים וניתוחה המפורט בהחלטה נשוא הערעור את עדויות הצדדים ומסקנותיה מהן, הרי שהמשיבים הציגו לפני מותב זה, העתקי שיקים אשר ניתנו למערער כנגד דמי שכירות לאורכה של שנת 2014, הרבה אחרי שהמשיבים אמורים היו לפנות את הנכס בהתאם לפסק הדין נשוא תיק ההוצאה לפועל. שיקים אלו נתקבלו ונפרעו בידי המערער, על אף טענותיו כי לא שולם לו דבר. אין לשעות לנסיונו של המערער לטעון בשפה רפה כי מדובר בהסדר חוב ישן, שכן לכך לא טרח המערער להביא ולו בדל אסמכתא. הדברים מחזקים את מסקנת הרשמת הנכבדה בכל הנוגע להעדפת גרסת המשיבים לעניין ההסכם שנכרת, על פני עדותו של המערער בעניין. במסקנותיה אלו של רשמת ההוצאה לפועל לא נפלה כל טעות משפטית ואיני מוצאת כי יש להתערב בהן.
באם אכן כטענת המערער לא שולמו לו דמי השכירות בהתאם להסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין נשוא תיק ההוצאה לפועל, חזקה על המערער כי היה פונה בתובענה המתאימה אל הערכאה המתאימה ולא ממתין עד לאחר המועד הקבוע לפינוי הנכס ומבקש לממש את פסק הדין ולנקוט אך ורק בסעד של פינוי. הסברו של המערער כי לא נפנה לכך במשך שנים ארוכות, הוא דחוק עד מאד, זאת בלשון עדינה ומחזק את המסקנה לפיה שהו המשיבים בנכס מכוח הסכמה בין הצדדים.
שיהוי שכזה, בן כארבע שנים בהגשת בקשה לביצוע פסק הדין, מעביר את נטל הבאת הראיות לסתור על כתפי הזוכה – המערער, זאת לאחר שהחייבים הציגו ראיות למכביר לפני רשמת ההוצאה לפועל לתמיכה בגרסתם בדבר הסכם שכירות המאוחר לפסק הדין. וראה בעניין זה האמור ברע"א 10272/07 עזבון המנוח בביוף ז"ל נ. עיריית חיפה דינים עליון פט 760. בנטל זה לא עמד המערער ולפיכך אין מקום להתערב במסקנות רשמת ההוצאה לפועל הנכבדה.
טוען המערער כי הרשמת הנכבדה התעלמה מחובת תום הלב החלה על המשיבים, ברם לא זו בלבד שאין ממש בטענה, כי אם נקבע בפסיקה כי זוכה הפותח תיק הוצאה לפועל בגין מלוא הסנקציה הקבועה בהסכם, הוא אשר צריך לעמוד במבחן תום הלב וראה בעניין זה בעש"א 1621/09 סדן נ. לב אביר הנדסת חשמל בע"מ דינים מחוזי 2010. המשיבים נמצאים בנכס עד עצם יום כתיבת ההחלטה נשוא הערעור. גם אם אין הסכם כתוב בין הצדדים, הרי שהדבר מעיד על הסכמה מאוחרת לפסק הדין ולרשמת הנכבדה הוצגו ראיות המעידות על כך כי בין הצדדים הייתה התנהלות עסקית הנשענת על הסכמה בעל פה. בנסיבות אלו, ספק אם ניתן לייחס את תום הלב הנדרש להתנהלות המערער אשר מבקש כעת לפנות את המשיבים בהתאם להורות פסק הדין נשוא תיק ההוצאה לפועל.
מכלל האמור עולה כי אין מקום להתערב בהחלטת רשמת ההוצאה לפועל ואין מקום לסטות ממסקנותיה אשר גובשו לאחר בחינת חומר הראיות אשר הוצג לעיונה, על אחת כמה וכמה לאור הראיות אשר הציגו המשיבים לפני מותב זה. משכך , יש לדחות את הערעור אשר הגיש המערער.