ערר על החלטת בית המשפט לדחות בקשת מעצר נגד המשיב

ערר התביעה הצבאית נגד החלטת בימ"ש קמא לדחות את בקשתה למעצר המשיב עד לתום ההליכים.

בטרם נעמוד על טיעוני הצדדים בערר, מן הראוי לפרט בקצרה אודות השתלשלות ההליכים עד כה. המשיב נעצר בתאריך 21.12.08, כשהוא נוהג ברכב שנגנב יום קודם לכן מתל אביב. על פי עדויות השוטרים שביצעו את המעצר, כשהמשיב הבחין בהם ניסה להימלט מהמקום תוך כדי  נסיעה אחורנית. בהמשך, משניגש אחד השוטרים לרכב, הבחין במשיב שמנופף בסכין מטבח קטנה, אותה השליך לאחר שהשוטר כיוון לעברו את נשקו ודרך אותו. לגרסת השוטרים, גם בשלב זה השתולל המשיב והתנגד למעצרו עד שנאזק. יצוין עוד כי בחיפוש שנערך בבגדי המשיב נתפסה כמות קטנה של סם מסוג חשיש.

בתאריך 28.12.08 ביקשה התביעה להאריך את מעצרו של המשיב בחמישה ימים להשלמת חקירה. בקשה זו התקבלה על ידי בימ"ש קמא, דבר שהביא להגשת ערר מטעם הסנגוריה. ביהמ"ש הצבאי לערעורים (כב' השופט סא"ל י' חניאל) שדן בערר זה, קבע כי בנסיבות הקיימות ולנוכח טיב ההשלמה לא היה מקום להארכת המעצר אלא לשחרור בחלופה. על כך הוסיף ביהמ"ש כי בנסיבות העניין ההסבר שנמסר על ידי המשיב בנוגע לנהיגה ברכב הגנוב יש בו כדי להסיר מעל הפרק מידה של מסוכנות שדבקה בו עם מעצרו. כן חיווה ביהמ"ש את דעתו כי אין חשש שהמשיב ימלט מאימת הדין.

לאור זאת, הורה ביהמ"ש על שחרור המשיב בתנאים. ברם, בטרם הספיק המשיב לעמוד בתנאים אלה, הוגש נגדו כתב אישום המייחס לו גניבת רכב, החזקת סכין, פגיעה בחייל, החזקת סם מסוכן, נהיגת רכב ללא רישיון נהיגה וזיוף סימן זיהוי של רכב בכך שהחליף את לוחיות הזיהוי של הרכב בו נתפס.

על יסוד כתב אישום זה ביקשה התביעה את מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. בהחלטה בבקשה זו ומבלי שהתייחס לקיומן של ראיות לכאורה, קבע בימ"ש קמא כי לנוכח קביעותיו של ביהמ"ש לערעורים באשר למסוכנות ולהעדר חשש להמלטות, ובהעדר נסיבות חדשות, אנוס הוא להורות על שחרור, למרות שלטעמו בנסיבות רגילות היה מקום להורות על מעצר.

מכאן ערר התביעה אשר טוענת בעיקר כי שגה בימ"ש קמא כשנמנע מלבחון באופן עצמאי את קיומן של ראיון לכאורה ושל עילות מעצר למרות שהגשת כתב האישום יצרה סמכות מעצר נפרדת ועצמאית. בעניין זה מפנה התביעה להלכה שנקבעה בע"מ 1803/07 בס נ' התוב"ץ.

הסנגור מתנגד לערר. לטעמו, לאור הדברים הברורים שנקבעו על ידי ביהמ"ש לערעורים בערר הקודם על בסיס תשתית ראייתית זהה, לא היה מקום שבימ"ש קמא יורה על מעצר עד תום ההליכים. לגופו של עניין, התייחס הסנגור לראיות וביקש לשכנעני כי אין בהם ללמד על מסוכנות, שכן המשיב לא פגע בחיילים ולכל היותר השתולל באופן מינורי. על כך הוסיף הסנגור כי גם אני, בשבתי בערר זה, מחויב להחלטה שניתנה בערר הקודם. עם זאת, ציין הסנגור כי במידה ואחליט לקבל את טענת התביעה באשר לצורך בבחינה מחודשת של הדברים על ידי בימ"ש קמא, אורה על החזרת התיק על מנת שביהמ"ש יתייחס לשאלת קיומן של ראיות לכאורה, דבר שלא נעשה במסגרת ההחלטה נשואת ערעור זה.

אודה כי התלבטתי לא מעט בדבר גורלו של הערר הנוכחי.

אמת, בקבלו את ערר הסנגוריה על ההחלטה להאריך את מעצר המשיב להשלמת חקירה, התייחס בימ"ש זה לא רק לנחיצות הארכת המעצר בנסיבות האמורות, אלא חיווה דעתו מעבר לכך גם לשאלת קיומן של עילות מעצר. ממבט ראשון, כוחן של קביעות אלה אינו מצטמצם להכרעה בעניין הצר שעמד בפני ביהמ"ש, אלא מתפרש גם אל עבר בחינת המסוכנות בהליכים הבאים.

אלא שבחינה מדוקדקת יותר של מהות ההליך הפלילי כפי שנקבע בדין האזור בדומה לדין בישראל, מביאה לטעמי למסקנה שונה. זאת ועוד, אף התשתית העובדתית במקרה זה מובילה למסקנה כי מוסמך היה בימ"ש קמא לבחון מחדש את בקשת התביעה, במנותק מהחלטת ביהמ"ש לערעורים.

במישור העקרוני, קבענו לא אחת כי "עם הגשת כתב אישום קמה סמכות מעצר עצמאית ונפרדת מסמכות המעצר לשם בדיקת חשד לעבירה" (עניין בס המוזכר לעיל וכן הפסיקה המצוטטת בו). הגם שהלכה זו התייחסה לשאלת מחויבות שופט ערכאה ראשונה לפסיקת חברו בדיון מעצר קודם, הרציונאל העומד מאחוריה מלמד כי כוחה יפה גם לסיטואציה בה עסקינן. שיקולי המעצר לצורכי חקירה ולצורכי ניהול ההליך המשפטי, הגם שיש בהם מן המשותף, אינם זהים. כך נדגיש כי גם אם בשניהם נדרש ביהמ"ש להיווכח מקיומה של עילת מעצר, אין ספק כי הערכת סוגיה זו משתנה בהתאם למהות ההחלטה המתבקשת ולתוצאותיה (מעצר קצוב בימים לעומת מעצר ארוך טווח). הוא הדין, אף ביתר שאת באשר לבחינת התשתית הראייתית, אשר כידוע משתנה בהתאם למהות הבקשה (ראיות הקושרות את החשוד לעומת ראיות לכאורה). על כך יש להוסיף כי בחינת עילת מעצר על יסוד אישומים צפויים העשויים להשתנות ככל שתתקדם החקירה, אינה דומה לבחינת העילה על יסוד כתב אישום מוגמר (ראה ע"מ 1617/06 התוב"ץ נ' עמרו).

לנוכח האמור, לא רק שבפנינו הליכים משפטיים אשר המחוקק ביקש להבחין ביניהם, אלא הכרעות שונות המחייבות את ביהמ"ש להסתכלות כוללת מנקודות מבט שונות. ההכרעה השיפוטית הנדרשת שונה גם כתוצאה ממהות והיקף השיקולים שיילקחו בחשבון.

בנסיבות אלה, מתחייבת המסקנה כי אין לכרוך החלטה בהחלטה, ומשעניין לנו בהליך נפרד, מתחייבת הפעלת שיקול דעת שיפוטי נפרד ועצמאי.

יש לקבוע, על כן, כי במישור העקרוני אין בהחלטת ביהמ"ש לערעורים ב"ערר ימים" כדי לחייב את ביהמ"ש דלמטה בבואו לדון בבקשת התביעה למעצר עד תום ההליכים.

לטעמי, זהו הרקע לבחינת קביעותיו של בימ"ש זה בערר הקודם. ביהמ"ש שם את הדגש על חוסר הנחיצות שבהארכת מעצר לביצוע השלמת חקירה טכנית במהותה. יש לקרוא, על כן, את הערותיו של ביהמ"ש באשר לעילות המעצר במסגרת המצומצמת של ההליך שהתנהל בפניו ואין בהן להשליך על הבחינה השונה אותה נדרש ביהמ"ש דלמטה לערוך במסגרת בקשה למעצר לאחר הגשת כתב האישום.

זאת ועוד, מעיון בהחלטת חברי כב' השופט סא"ל י' חניאל, דומני כי התשתית הראייתית שנפרשה בפניו לא הייתה מלאה. אדגיש כי איני מתייחס להעדר חוות דעת בנוגע לסמים שנתפסו במעילו של העורר, עניין אשר אין בו להשפיע באופן משמעותי על הערכת המסוכנות, אלא למכלול הראיות הקשורות להשתלשלות המעצר. הגם שביהמ"ש התייחס לעבירות באופן כללי, לא מצאתי בדבריו אזכור של פרטים חשובים לבחינת התגבשות עילות המעצר, כגון הנפנוף בסכין והפעולות שנדרשו על מנת להביא להפסקת מעשה זה וכן בכל הקשר לנהיגה ברכב הגנוב.

בנסיבות אלה, לא רק שמוסמך היה בימ"ש קמא לבחון את בקשת התביעה למעצר עד תום ההליכים, אלא שלא היה בקביעותיו של בימ"ש זה בנוגע לעילות המעצר כדי לחייבו או לפטור אותו מהפעלת שיקול דעת עצמאי. אשר על כן, אם סבר ביהמ"ש כי מתקיימת תשתית ראייתית הולמת ואף עילת מעצר היה עליו, בהעדר חלופה, להורות על מעצר.

בבואי להכריע בערר, עיינתי עיין היטב בראיות, ולולא עמד הסנגור בתוקף על בקשתו כי במידה ואקבל את הערר יוחזר הדיון לערכאה ראשונה לבחינת הראיות, הייתי מכריע אף לגופה של בקשת התביעה למעצר עד תום ההליכים.

יחד עם זאת, משביקש הסנגור לטעון את טיעוניו המלאים בנוגע לתשתית הראייתית בפני ערכאה ראשונה, הנני מקבל את ערר התביעה כך שתתבטל החלטת בימ"ש קמא ויתקיים דיון חדש בבקשת התביעה בבקשה למעצר עד תום ההליכים במסגרתו יבחן ביהמ"ש באופן עצמאי את קיומה של תשתית ראייתית לכאורית, של עילות מעצר ושל החלופות האפשריות אם בכלל.