ערר מס' 210/3014, ציון ניצן נ' הנתיב המהיר בע"מ

רקע עובדתי ודיוני

1. במועדים הרלוונטיים לערר, היה העורר הבעלים הרשום של רכב מ.ר. 8059256 (להלן: "הרכב"). המשיבה, בעלת זיכיון לפי חוק נתיבים מהירים, התש"ס – 2000 (להלן: "החוק"), חייבה את העורר בחיוב אגרה בסך 7 ₪ בגין שימוש שנעשה בנתיב המהיר לתל אביב (להלן: "הנתיב המהיר") ביום 10.11 (להלן: "הנסיעה הרלוונטית") וכן בסך 27 ₪ כחיוב פיצוי והחזר הוצאות (להלן: "פו"ה"), כמשמעותו בחוק ובתקנות נתיבים מהירים (אופן החיוב בתשלום אגרה ואכיפת תשלומים), תשע"א – 2010 (להלן: "התקנות"), היות שהנסיעה בוצעה מבלי שהעורר התקשר עם המשיבה מראש בהסכם ומבלי ששולם עבור הנסיעה במהלכה.

 2. חוב האגרה והפו"ה לא שולם על ידי העורר, בנסיבות שמיד תתבהרנה, וביום 6.14 פתחה המשיבה בגינו תיק הוצל"פ (מס' 0319261145, להלן: "תיק ההוצל"פ"). העורר טוען טענות שונות, הן נגד תיק ההוצל"פ והן נגד חיוב הפו"ה המקורי. המשיבה מצידה טענה שדין הערר להידחות על הסף מחמת הגשתו האיחור ומחמת העדר עילה. לחילופין, לגופו של עניין טענה טענות שונות במטרה לשכנע שהעורר חויב כדין בחיובי הקרן וכי גם תיק ההוצל"פ נפתח כדין.

3. נציין כי מעבר לנסיעה הרלוונטית בוצעה על ידי העורר נסיעה נוספת, ביום 18.7.13, שבגינה שילם העורר חשבון בסך 123 ₪, ובבקשה שהגיש ביום 11.5.13 ביקש לכלול גם נסיעה זו בערר. עם זאת, מן הסיבות שפורטו בפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 21.5.13 (להלן: "הדיון"), הוסכם שנסיעה נוספת זו לא תיכלל במסגרת הערר דנן, בכפוף לזכותו של העורר להגיש לגביה ערר נפרד (כמובן, מבלי להביע עמדה לגבי סיכוייו).

זו לא תכלול אפוא עיסוק בחשבון הנוסף.

4. לאחר עיון בכלל כתבי הטענות, להלן עובדות שאין לגביהן למעשה מחלוקת:

• ביום 10.11, כשבוע לאחר ביצוע הנסיעה הרלוונטית, הפיקה המשיבה חשבון (להלן: "החשבון"; צילומו צורף לכתב הערר ולתגובת המשיבה) ושלחה אותו בדואר רשום.
• ברישום הכתובת על גבי החשבון נפלה שגיאה של סיכול מספרים (ראה פרוטוקול הדיון, שורה 27), באופן שמספר הבניין הוחלף במספר הדירה ולהיפך: ** (להלן "הכתובת שבחשבון". ההדגשות בציטוטים כאן ולהלן אינן במקור. הוועדה), בעוד שכתובתו הנכונה של העורר הייתה במועד הרלוונטי *** (להלן: "הכתובת הנכונה"). כעולה מן הציטוטים לעיל, גם רישום הישוב * היה לקוי, ברם נראה שלליקוי זה אין משמעות של ממש בעניינינו.
• החשבון חזר לידי המשיבה, כאשר לפי רישומי חברת הדואר סיבת ההחזרה הייתה "לא נדרש" כאשר דבר אי המסירה דווח ביחידת הדואר ביום 3.1.12.
• ביום 3.14 יצרה נציגת ב"כ המשיבה קשר טלפוני ולעורר נשלח החשבון באמצעות הפקס. החשבון התקבל אצל העורר.
• בהמשך נוהלו שיחות נוספות בין העורר לבין נציגי ב"כ המשיבה ואין מחלוקת שהעורר נדרש על ידם לשלם סך של 52 (לגרסת העורר) ₪, או 51 ₪ (לגרסת המשיבה). בשלב מסוים הודיע העורר שהוא מסכים לשלם את סכום החשבון המקורי (34 ₪) אך נציגת המשיבה הבהירה שאם לא ישולם כל החוב (51 ₪) יופעלו הליכי הוצל"פ.
• ביום 6.14 נפתח תיק ההוצל"פ, כאמור ונוספו לחוב רכיבי אגרה, שכ"ט והוצאות, באופן שיתרת החוב תפחה לכדי כ-631 ₪ (נכון למועד הגשת תגובת המשיבה לערר).

5. להשלמת התמונה העובדתית נציין כי העורר טען שביום 6.14, לאחר שהמשיבה סירבה לקבל את הסך של 34 ₪, כאמור, הוא החליט לשלם את כל החוב שהמשיבה טענה לו, 52 ₪, אולם התברר לו בבנק שמס' החשבון שנמסר לו על ידי נציגת ב"כ המשיבה, לא היה נכון ולא ניתן היה לבצע העברה בנקאית. לטענתו, כאשר התפנה שוב לטפל בעניין ויצר קשר עם ב"כ המשיבה, התברר לו שתיק ההוצל"פ כבר נפתח.
6. ביום 21.5.15 התקיים הדיון שבמסגרתו העיד העורר בפני הוועדה והצדדים סיכמו טענותיהם.

דיון

7. טענת המשיבה שיש לדחות את הערר על הסף – אינה מבוססת.