ערעור שעניינו שמיעת עדות אחד העדים נגד המשיב בהליך של עדות מוקדמת-נדחה

הערעור הנוכחי עניינו סירובו של בית משפט קמא לאפשר שמיעת עדות אחד העדים נגד המשיב בהליך של עדות מוקדמת.

העובדות העיקריות הצריכות לעניין הינן כי נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חברות ונשיאת משרה. רשימת העדים כוללת את שמותיהם של שלושה מפלילים, ביניהם עד התביעה מס' 4, שאמור להשתחרר ממאסרו ביום 16.2.08. עקב כך, ולאור העובדה כי תיקו של המשיב קבוע להוכחות ליום 14.7.08, הגישה התביעה בקשה דחופה לקביעת עדות מוקדמת. בקשה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא בהחלטה תמציתית, בהאי לישנא: "עקב עומס לא ניתן לשמוע את העדות בטרם ישתחרר העד". בית המשפט הורה על כן לתביעה להחתים את העד על זימון.

משלא השלימה התביעה עם החלטה זו הגישה את הערעור הנוכחי, במסגרתו טענה כי שחרור העד עלול להוריד לטמיון את גילוי האמת שכן במצב השורר באזור יהיה קשה עד בלתי אפשרי להביאו לעדות. על כן מבקשת התביעה כי אורה לבית משפט קמא לשמוע את העד כעדות מוקדמת.

במהלך הדיון בפני, עורר בא כוח המשיב את שאלת סמכות בית המשפט הצבאי לערעורים להידרש לערעור. לדעת הסנגור משענייננו בהחלטת ביניים, אין סמכות לבית המשפט להתערב בה. יצוין כי התביעה הייתה ערה לאפשרות כי טענה זו תעלה והפנתה בעניין לדבריו של המלומד קדמי בספרו על סדר הדין בפלילים (תשס"ג, חלק ראשון) 651, הסובר כי " מאז פסק הדין בעניין חסן (בש"פ 658/88), יש סוברים שמן הראוי להתייחס להחלטה כאמור לעניין הערעור שלה, כאל "פסק דין "".

שאלת הסמכות שהתעוררה במקרה דנן אינה פשוטה כלל ועיקר. מחד גיסא, דומה כי בפנינו החלטה המצויה במסגרת מגוון ההחלטות אותן יקבל בית המשפט כחלק מההליך הפלילי העיקרי, ואשר בהעדר הסמכה חוקית מפורשת אינה ניתנת לערעור. מאידך גיסא, מגמת הפסיקה עליה הצביעה התובע הינה, אכן, להרחיב את גבולות ההחלטות "מסיימות הדיון" המצויות בסמכות ערכאת הערעור בהתאם לסעיף 40ב(ג) לצו. כך נקבע בעניין הסמכות להידרש לערעורים על הטלת הוצאות בגין דחיית דיון ואף על גזירת מאסר בגין ביזיון בית משפט (סעיפים 17 ו-17א לצו בדבר הוראות ביטחון, תש"ל-1970), אם כי לגבי החלטות אלה סופיות ההחלטה מובנת יותר מאשר בעדות מוקדמת, מאחר שתוצאותיהן משפיעות באופן ישיר על צד ג' המעורב בהליך, בשונה מבענייננו בו ההחלטה בעלת השפעה על ההליך העיקרי בלבד. כך אף מצאנו כי הורחבה הסמכות בנוגע להחלטת ביניים מובהקת, היא ההחלטה שלא לסגור דלתיים בעדותו של עד (ר"ע 176/86 פלונית נ' פלוני פ"ד מ(2) 497; בבג"צ 484/00 מחג'אנה נ' בית-המשפט המחוזי בחיפה, כבוד הנשיא מ' לינדנשטראוס פ"ד נח(6) 347). אשר על כן, אין לשלול את טענתה העקרונית של  התביעה לפיה החלטת בית משפט קמא הינה מסוג ההחלטות הניתנות לערעור. אלא שבחינת פסיקת בתי המשפט הישראלים מעלה כי בניגוד להערתו של המלומד קדמי ולגישת התביעה, טרם הוכרה סמכות ערכאת הערעור להתערב בקביעות בנוגע לעדות מוקדמת.

אלא שלדעתי ענייננו אינו דורש הכרעה עקרונית בשאלת הסמכות, לנוכח נסיבותיו הייחודיות.

ראשית, הגם שחשש התביעה מאי התייצבות העד מובן על רקע המצב הביטחוני השורר באזור, איני משוכנע שנתמלאו תנאי סעיף 117 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, היינו כי יש יסוד סביר להניח שאי אפשר יהיה לגבות את העדות. בעניין זה הודה התובע במהלך הדיון כי לאור מגורי העד בשטח C, קיימת אפשרות מעשית להביא להתייצבותו אם יוצא נגדו צו הבאה, אם כי התובע ציין שהדבר כרוך בסיכון לכוח המבצע את המעצר.

שנית, ספק בעיני אם ההליך שננקט על ידי התביעה הוא ההליך הראוי. מאחר שנקבע מועד לשמיעת הוכחות, בקשת התביעה הינה, על כן, במהותה בקשה להקדמת מועד דיון ותו לא.

שלישית, מעיון בראיות לא שוכנעתי כי בפנינו מצב בו עלולה להיגרם פגיעה בלתי הפיכה לתביעה גם אם הניסיונות להביא להתייצבות העד לא יצלחו.

אשר על כן, החלטתי לדחות את הערעור.

אלא שבשולי החלטתי זו, איני יכול שלא להרהר בקול רם אחר החלטת בית המשפט קמא. בקשת התביעה הייתה לשמיעת עד אחד בתיק המתנהל בפני דן יחיד. עם כל ההבנה לעומס המוטל על בית המשפט איני משוכנע שלא ניתן היה להפנות את משאבי הזמן המצומצמים הדרושים לשמיעת העדות ובכך למנוע פגיעה מיותרת אפשרית באינטרס הציבורי שבגילוי האמת ללא כל פגיעה בהגנת הנאשם.

ניתן היום, 11 בפברואר 2008, ה' באדר א' התשס"ח, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק פסק דין זה לידי הצדדים.

המשנה לנשיא

רמ"שית: התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: