ערעור על מיעוט הפיצויים שנפסקו

השופט ש' לוין: 1. אגב ניתוח, שנערך בבית החולים של המערערת, באוזנו הימנית של
המשיב, שותק עצב הפנים הימני שלו. בתובענה שהוגשה על-ידי המשיב נגד המערערת נקבע,
כי לא הייתה רשלנות בעצם הניתוח, אך הייתה רשלנות בגילוי הנזק )רק לאחר 24 שעות מעת
הניתוח( ובעריכת ניתוח שני )שנכשל( לאיחוי עצב הפנים, שנערך רק עשרה ימים לאחר
הניתוח הראשון ולא מיד לאחר מכן, כפי שצריך היה לעשותו. בנסיבות אלה ראה השופט
המלומד של בית המשפט המחוזי בנצרת להטיל על המערערת את מלוא הנזק שנגרם למשיב ואמד
אותו בסכום של 1 מיליון שקלים ישנים, המורכב במחציתו מפיצוי בעד אובדן השתכרות,
ומחציתו מפיצוי בעד כאב וסבל.

בטיעונה שבעל-פה צמצמה המערערת את ערעורה אך לעניין אחד, הנוגע, לדבריה, לקשר
הסיבתי בין הרשלנות )שבה היא מודה( לבין הנזק. לטענתה, מצביע חומר הראיות על כך,
שגם אילו היה גילוי מוקדם של הנזק, והניתוח השני היה נערך בעתו, היה הסיכוי להטבת
הנזק פחות בהרבה מ-%50; לפיכך יש, לטענתה, לדחות את התביעה, לאור הכלל הדורש הוכחה
של הקשר הסיבתי ברמה של עודף הסתברויות )לפחות %51(. לחלופין, כך טוענת המערערת
בעיקרי טיעונה, אם מותר להתחשב בשיעור אובדן סיכויי ההחלמה של המשיב )דבר שבו היא
כופרת(, יש מקום לפסוק למשיב רק %20 מהנזק, המשקפים את סיכויי ההחלמה שהמשיב הפסיד
בעטייה של הרשלנות. אכן, בסיכומיה המשלימים של המערערת נטען, שאובדן הסיכוי הוא רק
בשיעור של %5, ושלא היה מקום לפסוק למשיב דבר בגין הפסד השתכרות. המשיב כופר בטענות