ערעור על מזונות קטינים

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' סגן הנשיא מנחם הכהן) שניתן ביום 7.1.18, לפיו חויב המערער לשלם למשיבה, בגין השתתפות במזונות שני ילדיהם הקטינים של הצדדים, את הסכומים הבאים: עבור הילד הגדול נ' (יליד 20.4.10) – מזונות בסך 1,100 ₪ לחודש בתוספת מחצית ההוצאות הבאות: הוצאות רפואיות חריגות, שכר לימוד, צהרון עד סוף כיתה ג', מחזור אחד של קייטנה, שיעורי עזר על פי קביעת המחנך וחוג אחד. עבור הילד הקטן ס' (יליד 16.5.15) – עד גיל שש: מזונות בסך 1,850 ₪ לחודש (כולל מדור) בתוספת מחצית הוצאות רפואיות חריגות ושליש הוצאות צהרון; לאחר מכן: אותם סכומים בהם חויב המערער עבור נ'. בנוסף נקבע בפסק הדין כי קצבת הילדים תשולם לידי המשיבה; כי המערער פטור מכל תשלום אחר עבור הילדים, לרבות ביגוד, הנעלה, תספורות, מתנות לחברים בימי הולדת וכיוצא באלו; וכי במועד המאוחר מבין שלושת אלה – הגיע כל ילד לגיל 18, סיום לימודי בית הספר התיכון או גיוס לצה"ל – יופחת חיוב המזונות עבורו בשני שלישים.

2. ביום 8.7.17, כחצי שנה לפני מתן פסק הדין בעניין המזונות, נתן בית משפט קמא תוקף של פסק דין להמלצות פקידת הסעד, להן הסכימו הצדדים, ואשר לפיהן האחריות ההורית בכל הנוגע לחינוך ולטיפול בילדים תהיה משותפת, וזמני השהות יתחלקו כך שהחל מחודש נובמבר 2017 ישהה נ' זמן שווה אצל המערער ואצל המשיבה, והשהות של ס' אצל כל הורה תהיה כמעט שווה (לינה אחת עודפת אצל המשיבה). עד לנובמבר 2017 נקבעו זמני שהות קרובים לשווים (לינת הילדים אצל המערער פעמיים בשבוע וכל סוף שבוע שני). עם גדילתו של ס' (לדברי המערער לכל המאוחר בעוד כשנתיים), צפוי גם הוא לשהות אצל המערער זמן שווה לשהותו אצל המשיבה.

3. שני הצדדים מתגוררים בדירות שכורות, ומשלמים סכומים דומים של דמי שכירות (כ-3,500 ₪ לחודש).

4. לאחר שבחן את טענות הצדדים ואת הראיות שהגישו לו, קבע בית משפט קמא כי חרף טענת המערער בכתב ההגנה כי איננו עובד ומתפרנס מספר חודשים מדמי אבטלה בסך של כ-5,800 ₪ לחודש, שני ההורים הם בעלי השתכרות זהה או לפחות פוטנציאל השתכרות זהה, וזאת אף אם לעת הזו המערער משתכר פחות מהמשיבה. השתכרותה של המשיבה (העובדת ב...) הועמדה בפסק הדין על סכום הנע בין 12,500 ₪ ל-13,000 ₪ נטו לחודש. המערער מחזיק בתואר שני בתחום התקשורת, שוקל להמשיך ללימודי תואר שלישי, ובשעתו עבד כדובר של מספר גופים ממלכתיים. נקבע כי בעבודתו זו השתכר המערער בשעתו סכום ממוצע של 10,000 נטו ₪ לחודש. אמנם לדבריו לא הצליח להתמיד בכך בשל לקויות למידה ובעיות רפואיות מהן הוא סובל, ולפיכך בתום מספר חודשים בהם קיבל דמי אבטלה עבר לעבוד כעצמאי בתחום הצילום בו הוא משתכר כ-7,000 ₪ נטו לחודש. עם זאת, בית המשפט ראה בניסיון העבר ובהכשרה של המערער אינדיקציה לפוטנציאל השתכרותו בתחום התקשורת, אליו מתווספת השתכרותו בתחום הצילום, כך שבסך הכול קיים שוויון בהשתכרות, או בפוטנציאל ההשתכרות, של שני ההורים.

5. בפסק הדין הוזכרה ההלכה החדשה שנפסקה בבית המשפט העליון בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (19.7.17) אשר לפיה "בגילאי 15-6 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם מדין צדקה, תוך שהחלוקה ביניהם תיקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות העומדים לרשותם, לרבות שכר עבודה, בנתון לחלוקת המשמורת הפיזית בפועל, ובשים לב למכלול נסיבות המקרה". מאחר שהילד ס' הוא כיום בן שלוש, הרי שהלכה זו לא חלה עדיין לגביו. בהתייחס לתקופה שעד הגיע ס' לגיל שש הועמד חיוב המערער במזונותיו על הסכום שנקבע בהחלטות בדבר מזונות זמניים מיום 26.3.17 ומיום 27.5.17, שהוא סכום המבטא לדעת בית משפט קמא את העובדה שלגבי ס' "חב האב לבדו בצרכיו ההכרחיים, תוך לקיחה בחשבון את זמני השהות" (פסקה 20 לפסק הדין). לעומת זאת, הילד נ' עבר את גיל שש במועד מתן פסק הדין, ולפיכך לגביו הוחלה ההלכה החדשה ונקבע "כי שני ההורים חייבים במזונותיו, גם ההכרחיים מכוח דיני הצדקה, וזאת פרופורציונלית להכנסותיהם, ובכפוף לזמני השהות" (שם). השילוב של השוויון בהכנסות (ולמצער בפוטנציאל ההכנסות) של ההורים, יחד עם השוויון בזמני השהות של נ' אצלם, הוביל לכך שהמערער לא חויב לשלם למשיבה מזונות עבור הוצאות המזון והמדור של נ' בעת שהותו אצלה. עם זאת, מאחר שגם על פי ההלכה החדשה, מקום בו מדובר בהורים שהשתכרותם זהה וחלוקת שהות הילדים אצלם שווה "יש לקבוע מנגנון בכל האמור לחלוקה שווה של ההוצאות מעבר למדור ומזון, כגון הלבשה, הנעלה, חינוך, פנאי ועוד" (שם בפסקה 19), החליט בית המשפט כי המשיבה תשמש "הורה מרכז" לעניין ההוצאות הנוספות של נ' שאינן נוגעות לקיום היומיומי השוטף, וחייב את המערער לשלם למשיבה בגין חלקו בהוצאות נוספות אלו סך של 1,100 ₪ לחודש בתוספת מחצית הוצאות רפואיות חריגות, מחצית הוצאות שכר לימוד, מחצית צהרון עד סוף כיתה ג', מחצית מחזור אחד של קייטנה, מחצית שיעורי עזר על פי קביעת המחנך ומחצית חוג אחד.

6. טענתו הראשונה של המערער מכוונת נגד קביעת פסק הדין באשר להשתכרות (או פוטנציאל ההשתכרות) הזהה של שני ההורים. קביעה זו שגויה, לטענתו, הן בהיבט העובדתי והן בהיבט המשפטי. מבחינה עובדתית, הוא לא השתכר בתחום התקשורת סכומים המגיעים למשכורתה של המשיבה, ובכל מקרה עבודותיו בתחום זה היו זמניות במילוי מקום, ומזה מספר שנים שהוא אינו מצליח למצוא עבודה קבועה בדוברות, מה שאילץ אותו לעשות הסבה לתחום הצילום שם הכנסתו אינה קבועה ואינה בטוחה (פרויקטים בודדים בחודש) ועומדת על פחות מ-7,000 ₪ נטו לחודש, שהוא סכום הנמוך בהרבה מהכנסתה החודשית של המשיבה (13,370 ₪ נטו). מבחינה משפטית, המערער גורס כי מאז שנפסקה ההלכה החדשה בבע"מ 919/15, הרי שלצורך קביעת היקף חבותו של אב במזונות ילדו בגיל 15-6, אין נזקקים יותר לפוטנציאל ההשתכרות אלא רק למקורות הכספיים העומדים בפועל לרשות שני ההורים. זאת ועוד, לטענת המערער, בחינת פוטנציאל ההשתכרות שלו מחייבת בחינה מקבילה של פוטנציאל ההשתכרות של המשיבה, שאף היא צפויה לעלות עם הזמן.

מכאן עובר המערער לתקיפת גובה החיוב במזונות שהוטל עליו בהנחה (עליה הוא חולק) בדבר פוטנציאל ההשתכרות הזהה שלו ושל המשיבה. לגבי מצב של שוויון בהכנסות ההורים נקבע בהלכת בע"מ 919/15 כי אם גם זמני השהות של הילד אצל ההורים שווים, חייב כל הורה לשאת במלוא הוצאות הקיום השוטפות של הילד בעת שהותו אצלו (לרבות מדור); ואילו לגבי ההוצאות בגין "צרכים אחרים", שאינן תלויות שהות ואינן הוצאות קיום שוטפות (כגון ביגוד, ספרים, טיפול רפואי שאינו צפוי ועוד), על בית המשפט לשקול האם לקבוע את אחד ההורים כ"הורה מרכז" אליו יעביר ההורה השני את חלקו (מחצית) בהוצאות. המערער טוען כי בית משפט קמא קבע את המשיבה כ"הורה מרכז", מבלי שהתקיים בפסק הדין דיון בסוגיה זו, ותוך שהקביעה שגויה גם לגופה לאחר שהמשיבה הודתה בחקירתה כי אינה מעבירה למערער ציוד עבור הילדים, באופן המאלץ אותו לקנות להם ביגוד וציוד נוסף לפרקי הזמן בהם הם שוהים אצלו. בנוסף, המערער נושא לבדו בתשלומי הבריאות והביטוח הרפואי של הילדים. במצב דברים זה לא היה מקום, לטענתו, לקבוע את המשיבה כ"הורה מרכז" אלא יש לחייב כל אחד מההורים לממן בעת שהות נ' אצלו את מלוא הוצאותיו, לרבות בגין הצרכים שאינם נדרשים לקיום השוטף. בכל מקרה, גם אילו היה מקום לקביעת המשיבה כ"הורה מרכז", הסכום של 1,100 ₪ לחודש שהוטל על המערער כהשתתפות בצרכיו של נ' שאינם תלויי שהות, הוא מופרז במידה ניכרת, שכן בתצהיר העדות הראשית אמדה המשיבה את הוצאות נ' שאינן נצרכות לקיום השוטף (ביגוד, הנעלה, חינוך, משחקים, תרבות ופנאי) בסכום כולל של 600 ₪ לחודש. ממילא, גם אילו היו הכנסות ההורים שוות, ניתן היה לכל היותר לחייב את המערער בהשתתפות בסך 300 ₪ לחודש (מחצית מכלל צרכיו האחרים של נ' לפי הודאת המשיבה). לאמיתו של דבר, מאחר שהמשיבה משתכרת כמעט פי שתיים מהמערער, חלוקת הנשיאה בהוצאות נ' שאינן תלויות שהות, צריכה להיעשות ביחס של 400 ₪ לחודש המשיבה לעומת 200 ₪ לחודש המערער. אף החיוב שהוטל על המערער במחצית ההוצאות הרפואיות החריגות וההוצאות החינוכיות של נ', אינו מקובל עליו. לטענתו, נוכח יחס ההשתכרות הנזכר בינו לבין המשיבה, היה מקום לחייבו רק בשליש ההוצאות הרפואיות החריגות וההוצאות חינוכיות, כפי שהוחלט בפסק הדין לגבי הוצאות הצהרון של ס'.

באשר לס' טוען המערער כי החיוב שהושת עליו למשך התקופה שעד הגעת הילד לגיל שש – 1,850 ₪ לחודש בתוספת מחצית הוצאות רפואיות חריגות ושליש עלות הצהרון – אינו עולה בקנה אחד עם הכללים שנקבעו בפסיקה. לשיטתו, חיוב בסכום זה מטיל עליו למעשה את מימון מלוא צרכי הילד, תוך התעלמות הן מהחלוקה השוויונית של זמני שהותו אצל שני ההורים, והן מפערי ההשתכרות המשמעותיים לטובת המשיבה. מתן משקל הולם לשני נתונים אלו מוביל, לטענת המערער, לחיובו בלא יותר ממחצית צרכי ס', היינו מחצית מהסכום של 1,850 ₪ לחודש בו חויב למעשה, וכן לחלוקה של קצבת הילדים (המתקבלת עבור שני הילדים) באופן שווה בין ההורים.

המערער מנמק את עמדתו גם בדרך של הסתכלות על מצבת הצרכים והיכולת הכלכלית של הצדדים ממבט-על. לטענתו, חיובו במזונות שני הילדים בסך כולל של 2,950 ₪ לחודש בנוסף למחצית הוצאות חינוך והוצאות רפואיות חריגות, מותיר ברשותו לכל היותר כ-4,000 ₪ לחודש מתוך הכנסתו החודשית שאינה עולה על 7,000 ₪. סכום זה רחוק מלאפשר לו לממן את ההוצאות ההכרחיות שלו ושל הילדים, ובכלל זה דמי שכירות בסך 3,400 ₪ בחודש, עלויות החזקת הבית, כלכלת הילדים בעודם שוהים אצלו, כלכלת עצמו והוצאות רכישת בגדים וציוד לילדים ופעילות פנאי עמם. בכך תיגרם בהכרח פגיעה קשה בזכותו של המערער לחיים בכבוד מינימלי ובזכותם של הילדים לרווחה כלכלית שווה במהלך שהותם בבתי שני הוריהם, שהרי כתוצאה מפסק הדין הסכום החודשי שיעמוד לרשות המשיבה לגידול הילדים יהיה כ-17,000 ₪ (13,000 ₪ משכורת + סכום המזונות), לעומת כ-4,000 ₪ שיעמדו לשם כך למערער.