ערעור על הרשעה בגין עבירות של רכישה, החזקה וסחר בנשק

השופט א' א' לוי:

           ולדימיר דבידקוביץ היה בעבר שוטר מג"ב, ושימש כנשק, תפקיד שאפשר לו גישה חופשית למחסן הנשק בבסיס בו שירת. המערער, איגור מוליאר, הכיר את דבידקוביץ במהלך עבודתם כמאבטחים מטעמה של חברה כלשהי.

           במהלך חודש ספטמבר 2002 אמר דבידקוביץ למערער כי הוא יכול להשיג עבורו כדורי אקדח במחיר מוזל, ומכאן ואילך מסר דבידקוביץ למערער, תחילה ללא תמורה ובהמשך בתמורה, אלפי כדורי אקדח בקליבר 9 מ"מ, רימון הלם ורימון עשן, אלות משטרתיות, אזיקים ופנסים - כאשר את כל אלה הוא גנב מהבסיס בו שרת. אולם מעשיו של המערער לא הסתכמו בכך, הואיל והוא נעתר להצעותיהם של שוטרים סמויים למכור להם תחמושת אותה קיבל מדבידקוביץ. בגין כל אלה יוחסו למערער עבירות של רכישת נשק, קבלת נכסים שהושגו בפשע, סחר בנשק והחזקת ותחמושת.

           במהלך משפטו בפני בית המשפט המחוזי הודה המערער במרביתן של העובדות אשר יוחסו לו, אולם טען כי הרימונים שקיבל אינם עונים על הגדרת "נשק" שבחוק העונשין, ומכל מקום בארץ מוצאו בה שרת כאיש בטחון, לא נחשבו רימונים מסוג זה כ"נשק". לאור זאת סבור המערער כי עומדת לו ההגנה הקבועה בסעיף 34 י"א לחוק. ועוד נטען, כי הוא קיבל את הרימונים כשהם ארוזים, ועל כן לא התקיימה בו מודעות לעצם ההחזקה. המערער הוסיף וטען את אלה: הוא פעל לכל היותר כ"מתווך", ולא כמי שסחר בנשק; עומדת לו הגנת צורך לפי סעיף 34י"א של חוק העונשין, הואיל והתחמושת היתה דרושה לו ולחבריו המאבטחים בעבודתם בתוואי הגדר; הוא הודח לביצועם של מעשי העבירה על ידי השוטרים, ועל כן עומדת לו טענת "הגנה מן הצדק". לבסוף נטען, כי בעניינו של המערער הופרה הבטחה שלטונית, היינו, כי יזכה להקלה בהליכים נגדו לאחר שהסכים לשתף פעולה עם המשטרה כדי לגרום להפללתו של מעורב נוסף בפרשה.

           את כל אלה דחה בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו, והנמקתו מקובלת עלינו. נקבע, כי הרימונים שנתפסו בחזקת המערער נבדקו על ידי מומחה לדבר, ונמצא כי הם עונים להגדרת "נשק" שבחוק וכפי שפורשה בפסיקה (עמ' 14 להכרעת הדין); המערער לא פעל כמתווך בלבד אלא מכר תחמושת, כפי שהדבר מצא את ביטויו בעסקאות שקשר עם שני השוטרים (עמ' 16);  המערער ידע כי התחמושת שהועברה לידיו על ידי דבידקוביץ הושגה שלא כדין (עמ' 18), ומסקנה זו התחייבה גם מדבריו של המערער עצמו באמרה ת/5 ("אני  לא ידעתי אבל אני חשבתי שזה גנוב"). גם בטענת ה"צורך" לא מצא בית המשפט המחוזי ממש, הואיל ולא הוכח כי המעשים אותם ביצע המערער נדרשו "באופן מיידי" כדי להציל את חייו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו. ובאשר ל"הגנה מן הצדק" - לא נותר אלא לתהות כיצד מתיישבת טענת ההדחה על ידי שוטרים עם העובדה שהיה זה המערער עצמו אשר יזם את הפניה ל"אלכס", במהלכה הציע לו לרכוש ממנו כדורים. ולבסוף, גם בטענה בדבר "הבטחה שלטונית" שניתנה למערער לא מצא בית המשפט המחוזי ממש, הואיל ומסקנתו במישור העובדתי היתה שאותה "הבטחה" לא ניתנה כלל.

           כאמור, דעתנו היא כי הכרעת הדין נשענת על בסיס ראייתי ומשפטי מוצק, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור כנגד ההרשעה. גם בערעור כנגד העונש לא מצאנו ממש. בית המשפט המחוזי דן את המערער  ל-15 חודשי מאסר, 9 חודשים מאסר על-תנאי, ורכב שהיה בחזקתו חולט.  בעונש זה לא מצאנו פן כלשהו של חומרה, אדרבא, המערער ביצע עבירות להן נודעת חומרה יתרה, הואיל וגלומה בהן סכנה רבה לציבור. כדי להלחם בעבירות אלו נקבעה בפסיקה רמת ענישה חמורה אף יותר מזו שהושתה על המערער, ומכאן מסקנתנו כי לא הוכחה עילה כלשהי לשנות מן העונש.

           המערער יתייצב לשאת בעונשו ביום כ"ה בתשרי התשס"ח (7.10.07), עד לשעה 11:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים.

           ניתן היום, כ"ח באלול התשס"ז (11.09.07).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    אז

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: