ערעור הנוגע לכשרות צוואה

ערעור מיום 12.9.16 על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת שלי אייזנברג) בת"ע 265-05-12, ת"ע 182-05-12, ת"ע 161-05-12 מיום 15.8.16

פסק דין

השופטת אספרנצה אלון:

1. המערערת והמשיב אחים הם. אימם, ניצולת שואה, ילידת 1930, הלכה לעולמה בשנת 2012 בהיותה אלמנה והותירה אחריה שני ילדים, הם המערערת והמשיב (להלן: "המנוחה").

המערערת, נשואה ולה ילדים, המשיב רווק, אינו עובד ומוכר כנכה בשיעור של 100% בתחום הנפש, ומתגורר בגפו בדירת המנוחה. באוגוסט 2016 מונתה הקרן לטיפול בחסויים אפוטרופוס זמני על רכוש המשיב.

2. בית משפט קמא נתן תוקף לצוואתה האחרונה של המנוחה מיום 11/08/XX, במסגרתה העבירה המנוחה את כל רכושה למשיב למעט התכשיטים והתמונות שהמשיב לא יחפוץ בהם, אלו הועברו למערערת (להלן: "הצוואה"). יוער, כי קודם לצוואה זו, ערכה המנוחה 4 צוואות: צוואה משנת 1982, צוואה משנת 1992, צוואה משנת 2007 וצוואה משנת 2008.

3. המערערת התנגדה לקיום הצוואה, לטענתה המנוחה לא הייתה כשירה להבחין בטיבה של הצוואה בשל מחלת נפש ממנה סבלה. המנוחה הייתה מטופלת במשך שנים במרכז הרפואי לבריאות הנפש והוכרה כנכת רדיפות הנאצים בשיעור של 40%. המערערת טענה, כי המנוחה סבלה מדיכאונות קשים, במהלכם לא תפקדה באפן נורמלי ולעתים אף כדי איבוד קשר עם המציאות. המנוחה נהגה להתלונן לעתים מזומנות במשטרת ישראל, בין השאר התלוננה על כך שמשפחת פשע מאיימת עליה באופן תדיר והכל פרי דמיונה. לטענת המערערת, צוואת המנוחה חריגה ומקפחת והיא פרי הקשר הסימביוטי הנדיר שהיה בין המנוחה לבין המשיב עד כדי ניתוק המציאות.

4. המשיב טען, כי יש לקיים את צוואת המנוחה בהתאם לעיקרון העל, לפיו יש לכבד את רצון הנפטר. המנוחה נתנה הסבר מפורט בצוואתה מדוע ציוותה למשיב את עיקר עיזבונה. האפוטרופוס לדין שמונה למשיב טען, כי על בית המשפט לקיים את רצון המנוחה גם אם נתפס הוא כבלתי סביר או כמקפח.

5. בית משפט קמא מינה את ד"ר עמיקם טל לבחון, האם המנוחה הבינה את משמעות הצוואות והייתה כשירה לחתום עליהן. בחוות דעתו מיום 9.12.15 קבע המומחה כי:

"לאור אלו, ניתן לומר, כי למן כתיבת צוואתה הראשונה בשנת 1992 בואכה כתיבת צוואתה האחרונה ביום 11.2008.XX, אין כל ראיה העולה מן המסמכים אשר בפני, כי סבלה מהפרעה נפשית פסיכוטית או מעיוות של תפיסת מציאות  כתוצאה מפסיכוזה.

לפיכך, ניתן לומר, כי סביר יותר להניח, מאשר לא, כי היתה בכל השנים האלו בכשירות מנטאלית לצוות ולהבין טיבן של ארבע צוואותיה אליהן נתבקשתי על ידי בית המשפט להתייחס".

6. בית משפט קמא, לאחר שבחן את מסקנת המומחה כפי שזו עולה מחוות דעתו ומתוך עדותו, הגיע למסקנה, כי לא יהיה זה נכון לפסול את חוות דעת המומחה, כבקשת המערערת, אך גם לא שוכנע כי ניתן לאמץ את חוות הדעת. בית משפט קמא מצא, כי חוות הדעת לא הצליחה להתחקות אחר מצבה וכשירותה של המנוחה במועד עריכת הצוואה ומשכך, פנה לבחון ראיות אחרות הרלבנטיות למועד עריכת הצוואה: עדותו של עו"ד ש.א., אשר ערך את שתי צוואותיה הקודמות של המנוחה, שהאחרונה שבהן נערכה 9 חודשים קודם לצוואה אותה מבקש המשיב לקיים, עדותו של עו"ד א.מ. שהיה עד לצוואה ועדות המערערת.

7. בית משפט קמא מצא, כי ממכלול צוואותיה של המנוחה עולה, כי היא הביעה את דאגתה למשיב ומצוואה לצוואה חלקו של המשיב גדל על חלקה של המערערת. בצוואה הראשונה העניקה המנוחה חלק גדול יותר למשיב (את הדירה בה הוא מתגורר, אך את הדירה הנוספת ושאר הרכוש – לשניהם בחלקים שווים). בצוואה מאוחרת יותר עדיין הותירה המנוחה את הדירה הנוספת לשני הצדדים בחלקים שווים אך את שאר הרכוש העבירה למשיב ואילו בצוואתה האחרונה העבירה המנוחה את כל הרכוש (למעט התכשיטים והתמונות שהמשיב לא יחפוץ בהם) למשיב. המנוחה ציינה, כי הדבר נעשה בשל רצונה להבטיח את עתידו ועצמאותו הכלכלית של המשיב. בית משפט קמא מצא: "עם כל הכאב שבדבר, הן אולי מלמדות על העדר הוגנות אך לא על העדר כשרות" (ש' 23 עמ' 12 לפסק דין קמא).