ערעור בדבר סמכות בית הדין הרבני לדון בתוקף מעמדם של בני זוג יהודים שרוצים לראות עצמם נשואים מכוח חוזה פרטי שערכו ביניהם

השופט ברנזון : המערערים הם שני זוגות של גבר ואשה, חברי קיבוצים של השומר הצעיר,
אזרחי המדינה ותושביה. כל אחד משני הזוגות קיים טכס נישואין פרטי בנוכחות שני עדים,
שבו אמר הגבר לאשה : "הרי את לי לאשה", והאשה השיבה ואמרה: "הרי אתה אישי" ; ושניהם
חתמו על הצהרה ברוח זה שקויימה על-ידי שני העדים.

הטענה היא כי על-סמך הטכס הזה, כרתו הצדדים ביניהם ברית נישואין אזרחיים לפי המשפט
המקובל האנגלי, החל במקרה זה.

כל כך למה ? הצדדים מעידים על עצמם שהם חסרי אמונה דתית, ובתור שכאלה אין לטענתם,
המשפט האזרחי הישראלי מהיל עליהם שום משפט דתי בעניני נישואין וגירושין. כיון שכך,
הרי שמכוח סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, משפטם האישי הוא המשפט המקובל
האנגלי ונישואיהם תופשים כדין. לפיכך ביקשו מבית-המשפט המחוזי לתת פסק-דין הצהרתי
כי עקב טכסי הנישואין הנ"ל, כל אחד משני הזוגות הוא זוג נשוי

בית-המשפט המחוזי החליט כי לענין חוק שיפוט בתי-דין רבניים )נישואין וגירושין(,
תשי"ג1953-, המערערים הם יהודים, ובהיות ענינים ענין נישואין הנופל בגדרו של סעיף 1
לחוק, השיפוט הוא בידי בית-הדין הרבני. בהתאם לכך העביר בית-המשפט את הענין
לבית-הדין הרבני באזור תל-אביב.

המערערים מודים שנולדו לאמהות יהודיות, ושלא קיבלו עליהם כל דת אחרת מחוץ ליהדות.
עקב זאת, מסכימים הם, כי הן לפי ההלכה היהודית והן לפי חוק השבות הם "יהודים".
אף-על-פי-כן, טוענים הם, כי בהיותם חסרי אמונה דתית, אין הם נחשבים להעדים לענין